ר' יהודה הולך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר כלל: מין במינו — לא בטיל בכל אופן.

וממשיכים להקשות: אבל לא נימוח מאי [מה] יהיה הדין — לא תעלה, אם כן אדתני [עד שהוא שונה] בסוף המשנה מקרה אחר: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות לא תעלה — ניפלוג וניתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה] חלוקה זו: במה דברים אמורים בשנימוחה, אבל לא נימוחה — לא תעלה!

ומשיבים: אף על פי כן טהורות בטהורות עדיף ליה [לו] לומר, ולגלות לנו דין חדש, ואף שהיה יכול לחלק בדינה של חתיכה טמאה עצמה.

ושואלים: ולריש לקיש שמעמיד בחתיכה שנימוחה, אם כן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה בראש ובמה שונה בסוף], מדוע יש ביטול בטמאה ולא בטהורה? אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: רישא [בראש] מדובר שנטמאה החתיכה בטומאת משקין שהיא רק טומאה דרבנן [שמדברי סופרים], שכיון שנטמא הקודש רק בטומאה מדברי סופרים, אין לאבד בשל כך קדשים ביודעין, ולכן היא מתבטלת. ואילו סיפא [בסוף] שמדובר בקודש שנתערב בחולין, כיון שהוא איסור דאורייתא [מן התורה] שאסור לזר לאכול קודש, לכן אין החתיכה מתבטלת.

ושואלים: אם כן, שמפרשים שבחלק הראשון מדובר בטומאת משקין בלבד, אבל אם נטמא הקודש בטומאת שרץ שהיא טומאה מן התורה מאי [מה] יהא הדין — לא תעלה (תתבטל) חתיכת הקודש אף לשיטת ריש לקיש, ואם כן,

אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסוף]: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות לא תעלה, ניפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה]: במה דברים אמורים בטומאת משקין, אבל בטומאת שרץ — לא! ומשיבים: אף על פי כן, טהורה בטהורות עדיף ליה [לו] לחדש בה.

רבה אמר טעם אחר להבדל בין ראשית המשנה לסופה: רישא [בראשה] מדובר כאשר בגלל התערובת של אכילת קדשים טמאים החשש הוא רק של איסור לאו, ובסיפא [ובסוף] החשש חמור יותר — חשש איסור כרת על אכילת קדשים טהורים על ידי זר.

ושואלים: והא [והרי] רבה עצמו הוא שאמר כי כל דבר שהוא אסור דאורייתא [מדברי תורה] שנתערב בהיתר, לא שנא [אינו שונה] אם הוא איסור לאו ולא שנא [ואינו שונה] אם הוא איסור כרת, אין הבדל ביניהם לגבי ביטול! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] על דברי רבה.

רב אשי אמר תירוץ אחר: סיפא [הסוף] שמדובר בה על קודש טהור שנתערב בדבר טהור אינו בטל — זהו משום דהוי ליה [שהריהו] דבר שיש לו מתירין, שיש דרך להתירו. שהרי חתיכה זו אינה אסורה לכול, והיא מותרת באכילה לכהן, וכלל הוא: כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל [אינו בטל].

ומעירים: והא [ומימרה זו] של רב אשי בדותא [בדויה] היא, אינה נכונה. כי על מימרא זו, בהקשר לדברים כאן, יש לשאול: למאן [למי] יש לה מתירים? אי [אם] לכהן — מישרא שרי [מותר] הדבר לגמרי גם לפני התערובת, שהרי מותר לכהן לאכול גם קודש וגם חולין ולגביו אין כאן צד של תערובת איסור כלל. אי [אם] לישראל — לעולם אסור, ואין לה מתירים! אלא הא [זו] שאמר רב אשי ודאי בדותא [בדויה] היא, אינה נכונה.

ולעצם שיטת ר' יוחנן שואלים: וסבר [והאם סבור] ר' יוחנן כי תרומה בזמן הזה דאורייתא [מן התורה] היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שתי קופות (סלים גדולים) מלאות תבואה, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין, כלים בני סאה, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו, ואין אנחנו יודעים מה נפל לתוך מה, ויש לחשוש שמא התרומה נפלה לקופת החולין, ולהיפך — הרי אלו שהיו בהן חולין מותרים באכילה לזרים, שאני אומר ומניח שתרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין בתוך חולין נפלו.

ואמר ריש לקיש: והוא שרבו חולין על התרומה, כלומר, שגם אם נפלה התרומה לתוך החולין, קופת החולין גדולה דיה, כך שמכל מקום בטילה התרומה ברוב. ור' יוחנן אמר: אף על פי שלא רבו חולין על התרומה — מותרים, ואפשר לסמוך על ההנחה שכל מין נפל לתוך מינו.

ומעתה, בשלמא [נניח] לריש לקיש אפשר להבין את שיטתו, כי קסבר [סבור הוא] שאפילו בתרומה האסורה באיסור דרבנן [מדברי סופרים] נמי רבויא הוא דבעינן [גם כן ריבוי הוא שאנו צריכים] כדי שיהיה ביטול ברוב. אלא לר' יוחנן קשיא [קשה], שאם הוא סבור שתרומה אף בזמן הזה היא מן התורה, כיצד אנו מתירים על ידי הנחה זו של "שאני אומר" ואין חוששים לאיסור?

ומשיבים: הא מני [ברייתא זו לענין סאה שנפלה בקופה כשיטת מי היא] — כדעת רבנן [חכמים] היא בענין תרומה בזמן הזה,