ולמדו: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו גוי ועבד שאין לו אלמנות וגרושין, שהרי אין להם נישואין כלל בבת ישראל.

ואומרים: מפסוק זה אשכחן [מצאנו] דין זה בכהנת — בלויה ובישראלית מנא לן [מניין לנו]? ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] ר' אבא אמר רב: "בת" "ובת" שהוא לשון ריבוי, הכא נמי [כאן גם כן] "בת" "ובת" הוא מרבה אף את הלויה והישראלית.

ושואלים: כמאן [כשיטת מי] היא — האם לא כר' עקיבא, דדריש ווי [שדורש ואוי"ם] יתירים ללמוד מהם הלכה?! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים עליו — כולה [כל המלה] "ובת" קרא יתירא [כתוב יתר] הוא, שאיננו נחוץ לעניינו, שהרי בה, בבת, מדבר הכתוב ולדעת הכל בא הכתוב לדרשה.

ומקשים מצד אחר: ואימא [ואמור] שהדרשה תידרש כך: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, כי לית ליה [כאשר אין לו] לבעלה זרע ממנה — קאכלה [אוכלת] שוב בתרומה, כי אית ליה [כאשר יש לו] לבעלה זרע ממנה — לא אכלה [אוכלת], ומי שאין לו אלמנות וגירושין בה, אף על גב דאית ליה [אף על פי שיש לו] זרע נמי תיכול [גם כן תאכל]! שכיון שהנישואין אינם תופסים, אין הזרע הבא מהם נחשב כשלו, ואינו פוסל.

ומשיבים: אם כן, רבויי [לרבות] לויה וישראלית למה לי? שהרי ודאי בא הכתוב לרבות דברים שלא למדנו קודם לכן, ואין צורך בכתוב מיוחד להתיר לויה וישראלית אם היתה כהנת עצמה מותרת, אלא ודאי בא הריבוי לאסור.

ושואלים: ולדעת ר' עקיבא שאמר: אין קדושין תופסין אפילו בחייבי לאוין, ומאי [ומה] פירוש "כי תהיה לאיש זר" — לא בהוויה של נישואין אלא כוונתו כי תיבעל, וכל האסורים — פוסלים, וגם גוי ועבד שאין בהם נישואין נכללים בפסוק זה, אם כן אלמנה וגרושה למה לי?

ומשיבים: אלמנה באה להחמיר עליה, וגרושה להקל עליה. וצריכא [ונצרכו] שני הדברים להיאמר. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] את ההלכה באלמנה בלבד, הייתי אומר: אלמנה הוא דכי לית לה [שכאשר אין לה] זרע אכלה [אוכלת] בתרומה, משום דחזיא [שראויה] לכהונה (לכהן הדיוט), אבל גרושה דלא חזיא [שאינה ראויה] לכהונה כלל, אימא אף על גב דלית [אמור שאף על פי שאין] לה זרע לא אכלה [אינה אוכלת] עוד בתרומה. ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] בגרושה, הייתי אומר: גרושה הוא דכי אית שכאשר אין] לה זרע מן הזר לא אכלה [אינה אוכלת] משום דלא חזיא [שאינה ראויה] לכהונה, אבל אלמנה דחזיא [שראויה] לכהונה, אימא אף על גב דאית [אמור שאף על פי שיש] לה זרע מן הזר נמי תיכול [גם כן תאכל], על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

ושואלים: ואימא [ואמור] שנבעלה לפסול לה כולל אף מחזיר גרושתו אחרי שנישאה לאחר! ומשיבים: "לאיש זר" אמר רחמנא [אמרה התורה] מי שזר אצלה מעיקרא [מתחילה], לאפוקי האי [להוציא את זה], את בעלה הקודם, שכן לא זר אצלה מעיקרא [מתחילה] הוא.

ומקשים: אי הכי [אם כך], בא עליה חלל, דלאו [שלא] זר הוא מעיקרא [מתחילה], שהרי הוא מותר אף בכהנת, שלא לפסול [יפסול] בביאתו! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "לא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, טו), מקיש (משווה) הכתוב זרעו לו, מה הוא כהן שנשא אשה האסורה עליו פוסל את אשתו מכהונה — אף זרעו החלל נמי [גם כן] פוסל את אשתו.

ושואלים: ואימא [ואמור] שיהא פסול זה משעת הויה, משעת קידושין. שהרי פסול שמקדש בת כהן, פוסל אותה מיד ואפילו לא בא עליה! ומשיבים: דומיא [בדומה] לדין של כהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה, בביאה בלבד הוא שפוסל אותה ולא בקידושין, אף האי נמי [זה גם כן] אינו פוסל אלא בביאה.

ומקשים: ואימא [ואמור]: עד דאיכא [שיש] גם הויה של קידושין וגם ביאה?! ומשיבים: דומיא [בדומה] לכהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה בביאה לחודה [לבדה] פוסל, אף האי נמי [זה גם כן] פוסל בביאה לחודה [לבדה].

א בברייתא שנינו, ור' יוסי אומר: כל שזרעו פסול — פוסל, וכל שאין זרעו פסול — אינו פוסל. ושואלים: מאי איכא [מה יש] במה ההבדל בין תנא קמא לר' יוסי?

אמר ר' יוחנן: בענין מצרי שני ואדומי שני איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שלגביהם הם חלוקים, שהרי דור שלישי שלהם מותר לבוא בקהל ה', ואם כן בניהם אינם פסולים, אבל הם עצמם פסולים. שלדעת תנא קמא כיון שהם פסולים, הריהם פוסלים את האשה בביאתם מלאכול בתרומה. ולדעת ר' יוסי, כיון שזרעם אינו פסול — אף הם אינם פוסלים אשה בביאתם מלאכול בתרומה.

ומעירים: ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה, אבל למדו בדרכים שונות: תנא קמא סבר כך: מה כהן גדול באלמנה, שביאתו אותה היא בעבירה והוא גם פוסל את האשה בביאתו מלאכול בתרומה — אף האי נמי [אף זה מצרי שני גם כן] פוסל.

ור' יוסי סבר: ככהן גדול, מה כהן גדול שזרעו מן האלמנה פסול ופוסל עליה בביאתו מלאכול בתרומה, אף כל שזרעו פסול — פוסל. לאפוקי [להוציא, למעט] מצרי שני שאין זרעו פסול. דכתיב [שנאמר]: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'" (דברים כג, ט).

ב עוד שנינו בברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא את בתו — אתה נושא אף את אלמנתו, ושאין אתה נושא את בתו — אין אתה נושא את אלמנתו. ושואלים: מאי איכא [מה יש, מה ההבדל] בין ר' יוסי לרבן שמעון בן גמליאל, שלכאורה אומרים הם אותו דבר, ששניהם תולים את פסול האשה בפסול הבנים הנולדים מאותו איש, ומשיבים:

אמר עולא: בענין גר עמוני ומואבי איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה. ר' יוסי סבר: מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול ופוסל — אף כל שזרעו פסול — פוסל.

ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר: מה כהן גדול באלמנה שכל זרעו שהוא מוליד ממנה פסול והוא גם פוסל את אשתו בביאה, אף כל מי שכל זרעו פסול ופוסל, לאפוקי [להוציא, למעט] עמוני ומואבי, שאין כל זרעו פסול, שהרי בת גר עמוני או מואבי כשירה לבוא בקהל, והפסול הוא רק לגבי הבנים. שהרי אמר מר [החכם] בזה שההלכה היא: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

ג משנה האונס את האשה או המפתה אותה, והשוטה אפילו נשא אותה בחופה וקידושין — אם היו זרים, לא פוסלין בביאתם את הכהנת מאכילת תרומה, ולא מאכילין בת ישראל בתרומה, אם היו כהנים. ואם אינן ראויין לבא בישראל — הרי אלו פוסלין, שכן בפסולים הביאה היא המחללת את האשה. כיצד? הרי ישראל שבא על בת כהן שלא לשם קידושין, אלא באונס או בפיתוי — תאכל אותה אשה בתרומה, שלא נפסלה בביאה זו.