יש זיקה, שהזיקה כשלעצמה יוצרת קשר הלכתי בין היבם והיבמה, והמאמר הוא כנסמך לזיקה. וכאן אתאי [באה] החליצה אפקעתיה [והפקיעה] את הזיקה, ולכן המאמר איננו קונה. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שאין זיקה, כלומר, הזיקה כשלעצמה אינה יוצרת קשר בין היבם והיבמה, והמאמר קונה בגדר קידושין, ולא בגלל הזיקה. ולכן, מעיקרא [מתחילה] אילו אמר לה "התקדשי לי בזיקת יבמין" מי [האם] לא מהני [היה מועיל] אפילו כשאין זיקה, השתא נמי מהני [עכשיו לאחר חליצה הוא גם כן מועיל].

רב שרביא אמר הסבר אחר: בשנעשתה באשה חליצה כשירה, אי [אם] שאמר לה אחר כך "התקדשי לי בזיקת יבמין" — כולי עלמא לא פליגי דלא מהני [הכל אינם חלוקים שאינו מועיל] שהרי בטלה הזיקה. והכא [וכאן], בשנעשתה בה חליצה פסולה, קמיפלגי [חלוקים הם], מר [חכם זה, רבי] סבר שחליצה פסולה פוטרת, וכיון שהיא פוטרת, אף שצריך עוד להשלימה כדי להתירה לשוק, מכל מקום בטלה הזיקה על ידי חליצה זו, ואינה יכולה להתקדש עוד בזיקת יבמין. ומר [וחכם זה, חכמים] סבר שחליצה פסולה אינה פוטרת פטור גמור, ונמצא קשר הזיקה עומד בעינו ויכולה להתקדש בזיקת יבמין.

רב אשי אמר: דכולי עלמא [שלדעת הכל] חליצה פסולה אינה פוטרת פטור גמור. והכא [וכאן] מדובר באופן שעשה חליצה והתנה שלא תועיל אלא בתנאי מסויים ואותו תנאי לא התקיים, ובשאלה האם יש תנאי בחליצה קמיפלגי [חלוקים הם]. שמר [חכם זה, חכמים] סבר שיש תנאי בחליצה, וכיון שבטל התנאי, בטלה החליצה ויכול עוד לקדש בזיקת יבמים. ומר [וחכם זה, רבי] סבר שאין תנאי בחליצה, ולכן לא התבטלה החליצה, ומאמר אחריה אינו מועיל.

רבינא אמר: דכולי עלמא [שלדעת הכל] יש תנאי בחליצה, והכא [וכאן] בתנאי כפול קמיפלגי [חלוקים הם] — מר [חכם זה, רבי] סבר כי בעינן [צריכים אנו] שאותו תנאי יהיה תנאי כפול, שעליו להתנות בפירוש שאם יתקיים התנאי תהא זו חליצה, ואם לא יתקיים — לא תהיה זו חליצה. ואם לא כפל בתנאי גם את צד החיוב וגם את צד השלילה — התנאי אינו חל, וכיון שלא נעשה תנאי כפול תהא זו חליצה ושוב אין כאן זיקה, ולכן אין קידושין תופסים בה בזיקת יבמים. ומר [וחכם זה, חכמים] סבר שלא בעינן [צריכים אנו] שיהיה תנאי זה תנאי כפול ולכן התנאי חל וביטל את החליצה, ונשארה הזיקה במקומה.

א שנינו במשנה: חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל — אין אחר חליצה כלום. ושואלים: וניתני נמי [ושישנה גם כן] אין אחר ביאה כלום, שהרי שנה שם גם מקרה של בעל ועשה מאמר וכו', ואומרים: אכן אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] תני [שנה] אין אחר ביאה כלום וראוי שייכתב הדבר. ושואלים: והתנא דידן [שלנו] מדוע באמת לא שנה זאת? ומסבירים: התרת יבמה לשוק עדיפא ליה [עדיפה לו], כלומר, התנא העדיף דווקא אותם מקרים שבהם היבמה מותרת לשוק.

ב שנינו במשנה: אחד יבמה אחת אחד שתי יבמות, הדין שווה בכל האופנים אם נעשה מאמר אחר מאמר וכיוצא בהם. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת בן עזאי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת, ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד. ואילו התנא במשנתנו איננו מחלק בין זו לזו.

ג שנינו במשנה: כיצד בשתי יבמות ליבם אחד? — עשה מאמר לזו וחלץ לזו — הראשונה צריכה גט. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שמסייע לו] הדבר לשמואל, שאמר שמואל: חלץ לבעלת מאמר — לא נפטרה צרתה על ידי חליצה זו, שהיא חליצה פסולה.

וכן תהיה זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב יוסף שחלק על כך, ולדבריו היה יכול לפטור את השניה בחליצת בעלת המאמר, שנפסלה כבר על ידי הגט, ודוחים: מי קתני [האם שנה] "חולץ" לאחרת, שאז משמעות הלשון היא שיש לעשות כך מלכתחילה? "חלץ" קתני [שנה], משמע דיעבד, ולא שהוא חייב לחלוץ לשניה, ושמא גם אם היה חולץ לראשונה היתה חליצתו חליצה לפטור את השניה, אלא שבמקרה זה אנו עוסקים כשעשה מאמר בזו וחלץ לזו.

ד שנינו: נתן גט לזו וגט לזו — צריכות הימנו חליצה. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שמסייע לו] הדבר לרבה בר רב הונא. שאמר רבה בר רב הונא: חליצה פסולה — צריכה לחזר על כל האחין. כלומר, שלא די בחליצה הפסולה האחת. ואף כאן משמע שכל היבמות צריכות חליצה, כיון שלא היתה זו חליצה כשרה. ודוחים: מאי [מה פירוש] "צריכות" שנאמר פה — כוונתו: צריכות דעלמא [בכלל] שאין לשון הריבוי מתייחסת דווקא ליבמות הנזכרות במשנתנו, אלא לומר שכל היבמות במקרה כזה צריכות חליצה.

ה עוד שנינו במשנה: גט לזו וחלץ לזו — אין אחר חליצה כלום. ומציעים: ממה שלא נקט באופן שחלץ לבעלת הגט, אלא שחלץ לאחרת, לימא מסייע ליה [האם לומר שמסייע לו] הדבר לשמואל, שזה שעשה בה מעשה, שוב לא יחלוץ לה אלא לצרתה! ותהוי [ותהיה זאת] תיובתא [קושיה חמורה על] רב יוסף! ודוחים: מי קתני [האם שנה] בלשון הוראה לכתחילה "חולץ" לזו? "חלץ" קתני [שנה] לשון דיעבד בלבד, שבאותו מקרה עשה כך.

ו עוד שנינו במשנה: חלץ וחלץ או חלץ ועשה מאמר וכו' — אין אחר חליצה כלום. ושואלים: וליתני נמי [ושישנה גם כן] אין אחר ביאה כלום! ואומרים: אכן, אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] תני [שנה] אין אחר ביאה כלום. ומסבירים: והתנא דידן [שלנו] שלא שנה זאת — התרת יבמה לשוק עדיפא ליה [עדיפה לו] ולכן הזכיר שעשה חליצה.

ז שנינו במשנה שאין אחר חליצה כלום, ואין המאמר תופס בה בין יבם אחד לשתי יבמות, בין שני יבמים ליבמה אחת. ומעירים: בשלמא [נניח] לדעת ר' יוחנן, שאמר: לאחר שחלץ אדם ליבמתו כולה ביתא בלאו קאי [כל הבית נשי אחיו, באיסור לא תעשה עומד עליו], שגם זו שחלץ לה וגם צרותיה אסורות עליו רק באיסור לאו ("לא יבנה") לאחר חליצה, ושוב אין בהן איסור כרת של אשת אח, משום כך איצטריך לאשמועינן [צריך היה להשמיע לנו] שאין קדושין תופסין בצרת החלוצה אף שהיא בכלל חייבי לאוין, וזה כדעת ר' עקיבא.

אלא לדעת ריש לקיש שאמר: כולה ביתא [כל הבית הזה] באיסור כרת קאי [עומד] עכשיו, שכיון שחלץ שוב אין בטל היתר הייבום, וחוזר איסור אשת אח, האם איצטריך לאשמועינן [היה צריך להשמיענו] שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות, והלא הוא דבר ידוע לכל!

אמר לך [יכול היה לומר לך] ריש לקיש: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה רוצה לדייק ממה שהמשנה אומרת לנו דין שהוא לכאורה פשוט, סיפא דקתני [בסופה של אותה משנה ששנה בה] בעל ועשה בה יבם אחר מאמר אין במאמר כלום — וכי איצטריך לאשמועינן [צריך היה להשמיע לנו] שאין קדושין תופסין באשת איש, שהרי לאחר שבעל את היבמה ונעשתה אשתו שוב אין קידושין של אחר תופסים בה?

אלא חייב אתה לומר שלא בכל דברי המשנה כאן יש מן החידוש, והטעם ששנה בדרך זו: איידי דתנא [מתוך ששנה] קודם התרת יבם אחד ויבמה אחת, תנא נמי [שנה גם כן] שתי יבמות ויבם אחד, ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] שתי יבמות ויבם אחד, תנא נמי [שנה גם כן] שני יבמין ויבמה אחת, ופירש את כל המקרים למרות שאין בכל אחד מהם חידוש הלכה.