אין לי שנחשב איש זה לגר אלא בארץ, בחוץ לארץ מנין? תלמוד לומר: "אתך" — בכל מקום שאתך. אם כן מה תלמוד לומר "בארץ", אם אין הבדל בין הארץ לחוץ לארץ? בארץ — צריך להביא ראיה שגר הוא, בחוץ לארץ אם בא אדם ואמר שהוא גר — אין צריך להביא ראיה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה.

ושואלים: אמרנו שבא הוא ועדיו עמו, ואם כן קרא [כתוב] מפורש בזה למה לי? הרי בכל מקום סומכים על העדים! אמר רב ששת: אין מדובר כאן בעדים שהעידו שנתגייר, אלא דאמרי [שאומרים] העדים: שמענו שנתגייר בבית דין של פלוני. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שלא ליהמנייהו [נאמין להם] עד שיעידו שהם עצמם ראו את הגיור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שגם עדות זו מספקת.

שנינו שם: "בארץ" — אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מנין — תלמוד לומר: "אתך" בכל מקום שאתך. ושואלים: והא אפיקתיה [והרי כבר הוצאת אותו] כבר למדת מ"אתך" ענין אחר, לומר: במוחזק לך, וכיצד למד אתה מאותו כתוב גם לענין הארץ? ומשיבים: חדא [דבר אחד] נלמד ממה שנאמר "אתך" וחדא [ואחד] נלמד ממה שנאמר שם "עמך" (ויקרא כה, לה).

שנינו שם, וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה. ושואלים: ואלא הא כתיב [הרי נאמר] "בארץ"!

ומשיבים: הביטוי ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד להיפך: שאפילו בארץ מקבלים גרים. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר שמשום טיבותא [טובתה] של ארץ ישראל קמגיירי [הם מתגיירים] ולא לשם שמים, ולא נקבלם, על כן השמיע לנו שמכל מקום מקבלים אותם. ומעירים: והשתא נמי [ועכשיו, בימינו, גם כן] אף על פי דליכא טיבותא [שאין טוב הארץ] שהארץ נדלדלה, איכא [יש] על כל פנים יתרון אחר: לקט שכחה ופאה ומעשר עני שנותנים לעניי ישראל בארץ ישראל, ושמא הרוצה להתגייר מתכוון ליהנות מהם, ויש אולי מקום לומר שלא נגיירו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמקבלים אותו ואין חוששים לכך.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הלכה היא שבין בארץ בין בחוץ לארץ, צריך להביא ראיה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו הדבר] הלא יחיד ורבים הלכה כרבים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מסתבר טעמא [הטעם] של ר' יהודה, דקמסייעי ליה קראי [שמסייעים לו הכתובים], שהרי נאמר "בארצכם", על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת פוסקים כדעת הרבים.

א תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א, טז), מכאן אמר ר' יהודה: גר שנתגייר בבית דין מתקיים בו "ושפטתם" והרי זה גר ("גרו"), אבל אם נתגייר בינו לבין עצמו — אינו גר.

ומסופר: מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי. אמר לו ר' יהודה: יש לך עדים שנתגיירת שלא בפני בית דין? אמר ליה [לו]: לאו [לא]. שאל ר' יהודה: יש לך בנים? אמר ליה [לו]: הן [כן]. אמר לו [לו]: נאמן אתה לפסול את עצמך, שאתה מעיד שלא גויירת כראוי, וגוי אתה, ואולם אי [אין] אתה נאמן לפסול את בניך.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יהודה כי על הבנים לא מהימן [אין אדם נאמן]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר: "כי את הבכור בן השנואה יכיר" (שם כא, יז), ופירשוהו: יכירנו לאחרים. כלומר, הוא מעיד ואומר לאחרים שזה בנו הבכור ונאמן. מכאן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר "זה בני בכור" וסומכים עליו בכך, וכשם שנאמן לומר "זה בני בכור" וסומכים עליו, כך נאמן אב שהוא כהן לומר: "בני זה בן גרושה הוא", או "בן חלוצה הוא" ונפסל על ידי כך לכהונה. וחכמים אומרים: אינו נאמן לפסול את בניו. הרי שלשיטת ר' יהודה נאמן אדם לפסול בעדותו את בניו, ומדוע אם כן אמר ר' יהודה לאותו גר שאינו נאמן לפסול את בניו?

אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: לדבריך הרי גוי אתה, ואין עדות לגוי ומטעם זה אינך יכול להעיד על בניך ולפוסלם. רבינא אמר: הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: יש לך בנים? אמר לו: הן [כן] יש לך בני בנים? אמר לו: הן. אמר ליה [לו]: נאמן אתה לפסול בניך, שגזירת הכתוב היא שהאב נאמן על בניו ("יכיר"), ואולם, מאחר ואי [ואין] אתה נאמן לפסול את בני בניך, לכן גם על בניו אין מאמינים לו, שאם תאמין לו על בניו, נמצא שאתה פוסל בעדות זו גם את בני בניו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יהודה אומר: נאמן אדם לומר על בנו הקטן שהוא פסול ואין נאמן על בנו הגדול. ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא קטן קטן ממש שלא הגיע לבגרות, ולא גדול גדול ממש לענין בגרות. אלא, קטן ויש לו בנים — זהו גדול ואינו נאמן עליו. ולהיפך: בן גדול ואין לו בנים — זהו קטן.

ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב נחמן בר יצחק, שנאמן על עצמו ולא על בניו אפילו כשאין להם בנים. ושואלים: והתניא כוותיה [והרי שנינו בברייתא בפירוש כשיטתו] של רבינא! ומשיבים: ההוא, הברייתא הזו דיברה לענין המשנה העוסקת ב"יכיר", שעל מה שאמרה המשנה שכשם שנאמן להעיד על בכורתו של בנו כך נאמן לומר שהוא בן גרושה איתמר [נאמר] בברייתא שזהו דווקא בקטן שאין לו בנים, כיון שאינו נאמן אלא על בנו ולא על בן בנו. וכל זה דווקא בישראל, אבל הגוי שעדותו אינה עדות, אינו נאמן אפילו על בנו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו בבית דין: מה ראית שבאת להתגייר? וכי אי [אין] אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים (חולים), דחופים על ידי אחרים, סחופים (שפלים) ומטורפין (נדים ממקום למקום), ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני, ואיני כדאי אין ראוי לי לזכות להשתתף עם ישראל, אבל רצוני לקבל על עצמי גם את סבלם — מקבלין אותו מיד.

ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו גם עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני שחייב יהיה להפריש, ונענש אם אינו מפרישם. ומודיעין אותו ענשן של מצות. שאומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו ולא התגיירת, אם אכלת חלב — אי [אין] אתה ענוש כרת, שהרי אין איסור לגוי לאכול חלב. חללת שבת — אי [אין] אתה ענוש סקילה. ואילו עכשיו, משנתגיירת, אם אכלת חלב — הרי אתה ענוש כרת, חללת שבת — הרי אתה ענוש סקילה.

וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן של מצוות לעולם הבא. שאומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים גמורים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל