גוי, הלא גופא לא קני ליה [את הגוף של העבד איננו קונה], שאנו אומרים שגוי אין לו זכות קניינית בגופו של אדם אחר (גם אם זה עבד) וכל זכותו בעבד אינה אלא ליהנות מעבודתו בלבד, מאי דקני ליה [מה שקנוי לו] הוא מה דמקני ליה [שמקנה לו] לישראל, וכיון שגוף העבד עדיין לא נקנה לקונהו היהודי, אלא רק שיעבוד בלבד הוא שהיה לו בו ולא יותר, וכיון שקדם וטבל אותו עבד לשם בן חורין — אפקעיה לשעבודיה [הפקיע את שיעבודו] ממנו, על ידי הטבילה שטבל לשם גירות.

וכדברי רבא, שאמר רבא: הקדש שמקדישים חפץ לגבוה, או איסור חמץ שחל על דבר מה, או שחרור של עבד — מפקיעין את הדבר מידי שעבוד.

מתיב [מקשה] על כך רב חסדא ממה ששנינו בברייתא: מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: קנו העבדים את עצמן ונעשו בני חורין. ונדייק: אם טבלו לפניה, לפני שנתגיירה — אין [כן], רק אז הם בני חורין, כיון שלא קנתה את גופם בהיותה גויה, ולא היה לה בהם אלא שיעבוד בלבד, אבל אם היו טובלים לאחריה — לא! שכיון שנתגיירה קנתה אה גופם של עבדיה. מכאן שישראל קונה מגוי קנין הגוף, ולא רק שיעבוד!

אמר רבא, כך יש להבין: אם טבלו לפניה, בין בסתם שטבלו ולא פירשו לשם מה טובלים, בין שטבלו במפורש לשם בני חורין — קנו עצמם להיות בני חורין כישראל. ואם טבלו לאחריה, אם אמרו במפורש שהם טובלים לשם גירות ויהדות — אין [כן], אבל אם טבלו בסתם לא, שיש להניח שטבלו לשם עבדות, ולא לשם שחרור.

אמר רב אויא: לא שנו אלא בלוקח (קונה) עבד מן הגוי, אבל את הגוי גופיה קני [עצמו הוא קונה], שאם מכר לו הגוי את עצמו, קנה הישראלי את גופו, ולא רק את שיעבודו בלבד.

דכתיב [שנאמר]: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" (ויקרא כה, מה), ולמדים מזה: אתם קונים מהם עבד ואמה, ולא הם קונים מכם, שאין להם זכות וקנין בגופו של העבד העברי שהם קונים, וכן לא הם קונים זה מזה.

שנינו שם: ולא הם קונים מכם. ונברר: למאי [למה לאיזה ענין]? אילימא [אם תאמר] למעשה ידיו שאין זכות לגוי לקנות עבד יהודי ולהיות זכאי במעשה ידיו — אטו [וכי] גוי לא קני ליה [אינו קונה אותו] את הישראל למעשה ידיו? והכתיב [והרי נאמר]: "או לעקר משפחת גר" (שם מז), ואמר מר [החכם]: "משפחת גר" — זה הגוי! אלא לאו [האם אין] הכוונה שלא קונה לגופיה [את גופו]. וקאמר רחמנא [ואמרה תורה] באותו אופן אתם קונים מהם — משמע אפילו גופיה [גופו] של האיש קנוי לו לאדוניו היהודי.

פריך [הקשה] על כך רב אחא: אימא [אמור] שהוא קונה את הגוי לא רק בכספא [בכסף] אלא גם על ידי טבילה לשם עבדות, אבל בכסף בלבד אינו קונה אותו קנין גמור ולכן יכול להקדים ולטבול לשם בן חורין! ומעירים: אכן קשיא [קשה], ואין מכאן ראיה.

אמר שמואל: ועצה טובה היא אם רוצה להיות בטוח שלא יטבול העבד לשם שחרור, צריך לתקפו (להחזיקו בכוח) במים, שעושה בו מלאכה בעודו טובל כדי שהטבילה תעלה לשם עבדות ולא לשחרור.

כי האי [כמו זה] המעשה שמנימין עבדיה [עבדו] של רב אשי בעא לאטבולי [היה צריך להטביל אותו], מסריה ניהלייהו [מסר אותו להם] לרבינא ולרב אחא בריה [בנו] של רבא, אמר להו [להם]: חזו, דמינייכו קבעית ליה [ראו, שמכם אני תובע אותו], שאתם צריכים לדאוג שתעשו זאת כראוי, ושלא תגרמו לי נזק. רמו ליה ארויסא בצואריה [שמו לו כעין רסן בצווארו], ובזמן שירד לטבול ארפו ליה וצמצמו ליה [הירפו אותו ואחר כך מתחו אותו].

ומסבירים: ארפו ליה [הירפו אותו] תחילה — כי היכי דלא להוי [כדי שלא תהיה] חציצה בטבילה. צמצמו ליה [מתחו וקשרו אותו] כי היכי [כדי] שלא לקדים ולימא להו [יוכל להקדים ולומר להם]: לשם בן חורין אני טובל. בהדי דדלי רישיה ממיא [כאשר הרים את ראשו מן המים] אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה [הניחו לו סל טיט על ראשו] ואמרו ליה [לו]: זיל אמטי לבי מרך [לך הבא זאת לבית אדוניך] כסימן לעבדות.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: חזי מר הני דבי [יראה אדוני אותם אנשים מבית] פפא בר אבא, דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו [שנותנים כסף עבור אנשים לצורך מיסי המלוכה שלא שילמו אותם אנשים ובשל כך אסרו אותם, ומשתעבדים בהם] שיעבדו עבורם תמורת תשלום המיסים ששילמו עבורם. והשאלה היא: כי נפקי צריכי גיטא דחירותא [כאשר הם מסיימים את עבודתם ויוצאים, האם הם צריכים אז שטר שחרור], או לא? כלומר, האם קנו את האנשים הללו לגופם כעבדים הצריכים שטר שחרור?

אמר ליה [לו]: איכו שכיבי [אילו הייתי מת] לא אמרי לכו [הייתי אומר לכם] הא מילתא [את הדבר הזה], כלומר, טוב עשית ששאלת, ונתת לי הזדמנות לשנות הלכה זו. הכי [כך] אמר רב ששת: מוהרקייהו דהני, בטפסא דמלכא מנח [שטר שיעבוד של אלה, של בני המדינה, באוצרו של המלך הוא מונח] וכל בני המדינה הם כעבדים לו, ומלכא [והמלך] אמר: מאן [מי] שלא יהיב כרגא [נותן, משלם, מסים] משתעבד למאן דיהיב כרגא [למי שמשלם עבורו את המסים], משמע, שלמשלם המיסים יש זכות קניינית בגופם של אלה ששילם עבורם, כאילו קנה אותם מן המלך.

א מסופר: ר' חייא בר אבא איקלע [הזדמן] למקום הנקרא גבלא. חזא [ראה] שם בנות ישראל דמעברן [שהן מעוברות] מגרים שמלו ולא טבלו עדיין, וחזא חמרא [וראה יין] של ישראל דמזגי [שמוזגים] גויים ושתו [ושותים] ממנו ישראל, וחזא [וראה] עוד תורמוסין דשלקי [ששולקים] גויים ואכלי [ואוכלים] ישראל, ולא אמר להו [להם] ולא מידי [כלום], שלא ראה באלה איסור ממש.

אתא לקמיה [בא לפניו] לפני ר' יוחנן וסיפר לו מה שראה שם. אמר ליה [לו]: צא והכרז על בניהם שהם ממזרים, ועל יינם שהוא אסור משום יין נסך, ועל תורמוסן שהוא אסור משום בישולי גויים, לפי שאינן בני תורה, ולכן צריך להחמיר עליהם, כדי שלא יבואו לזלזל באיסור תורה ממש.

ומסבירים: על בניהן שהם ממזרים — בענין זה ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אין גר נעשה כישראל עד שימול ויטבול. וכיון שלא טביל [טבל], עדיין גוי הוא. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר. וילדים אלה שהם בני גויים שלא טבלו, הם ממזרים, לדעת ר' יוחנן.

ועל יינם משום יין נסך — אף שלא נגעו ביין עצמו, משום הפתגם: "לך לך, אמרין נזירא [אומרים לנזיר], סחור סחור [סביב סביב], לכרמא [אל הכרם] לא תקרב", שאף שוודאי אין על הנזיר איסור ללכת בכרם, אלא רק לאכול מן היוצא מן הגפן, מכל מקום צריך לעשות הרחקה כדי שלא יבוא לאכול.

ועל תורמוסן משום בשולי גויים — לפי שאינן בני תורה. ושואלים: נדייק מכאן, הא [הרי] אם היו בני תורה שרי [היה מותר]? והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר רב יצחק משמיה [משמו] של רב: כל דבר הנאכל כמות שהוא חי, שאפשר לאוכלו גם ללא בישול או צליה — אם בישלו אותו ולא עירבו בו דבר טמא, אין בו משום בשולי גויים. והא [והרי] תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי, ויש בו אם כן משום בשולי גויים!

ומשיבים: ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה [כלשון אחרת באותו ענין סבור הוא], שאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה [משמו] של רב: כל שאין הוא דבר חשוב שעולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת — אין בו משום בשולי גויים. וכיון שתורמוסים אינם חשובים, לכן טעמא [הטעם, דווקא] משום שאינן בני תורה ולכן אסר להם, הא [הרי] אם היו בני תורה — שרי [מותר להם] לאכול אותו, שאין זה מאכל חשוב האסור משום בישולי גויים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: גר שמל ולא טבל לשם גירות, ר' אליעזר אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו אחרי יציאת מצרים שמלו ולא טבלו. טבל ולא מל, ר' יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות באותו דור שטבלו ולא מלו. וחכמים אומרים: בין טבל ולא מל, בין מל ולא טבל — אין הוא נעשה גר עד שימול ויטבול.

ושואלים: ור' יהושע נמי [גם כן] נילף [שילמד] מאבות, ור' אליעזר נמי [גם כן] נילף [שילמד] מאמהות! וכי תימא [ואם תאמר] שאין ר' אליעזר לומד מאמהות, משום שהוא סבור שאין דנין אפשר משאי אפשר. שכיון שבאמהות אין אפשרות של מילה בכלל, אין ללמוד מכאן למקרים שבהן יכולה להיות מילה;

והתניא [והרי שנינו בברייתא] המוכיחה שר' אליעזר למד בשיטה זו, ששנינו, ר' אליעזר אומר: מנין לפסח דורות, כלומר, קרבן פסח בכל הדורות, שאין בא אלא מן החולין, ולא ממעשרות או מהקדשים אחרים — נאמר פסח במצרים, ונאמר פסח בדורות, מה פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין, שהרי עוד לא ניתנה תורה לישראל, ולא היה מושג של הקדש — אף פסח האמור לדורות אין בא אלא מן החולין.

אמר ליה [לו] ר' עקיבא: וכי דנין דבר שאפשר משאי אפשר? שהרי פסח מצרים נחשב כאי אפשר, שכן במצרים לא היה עדיין מעשר! אמר ליה [לו] ר' אליעזר: אף על פי שאי אפשר — ראיה גדולה היא ונלמד הימנה. ואם כן רואים שהוא עצמו סבור שאפשר ללמוד בדרך זו!

אלא