וגזרו רבנן [חכמים] בקטנה משום גדולה שזינתה, וצריכה הפרשה.

ושואלים: ומי גזרינן [והאם גוזרים אנו] בקטנה משום גדולה? והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירין אותן מיד. משמע שאין חוששים כלל לענין הפרשה ואף אין גוזרים! אמר רב גידל אמר רב: דבר זה שאמרו במשנה רק הוראת שעה היתה. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד דהואי [שהיה] מאורע כזה? שהלא מלשון המשנה ברור שמדובר באפשרות בלבד, ולא במעשה שהיה, שכן אם אירע מעשה שכזה היה לה למשנה לציינו! אלא יש לומר: כהוראת שעה היתה, שבמקרה כזה אין גוזרים. והטעם לכך הוא כי חילוף כגון זה שבמשנה, שהחליפו את נשותיהם, לא שכיח [אינו מצוי], ובדבר שאינו מצוי אין חכמים גוזרים בקטנה.

לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים זאת] את ההלכה שאמר שמואל: כולן צריכות להמתין שלשה חדשים, חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה, שאינן ממתינות. אבל קטנה בת ישראל בכל מקרה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים. ומבררים: במאי [במה] בדיוק מדובר? אי [אם] בקטנה שיצאה מבעלה במיאון — האמרה [הרי כבר אמר אותה] שמואל חדא זימנא [פעם אחת]. אי [ואם] ביוצאה בגט, שנתגרשה — הא קאמר [הרי אמר] שמואל דבעיא [שהיא צריכה], להמתין! שאמר שמואל: מיאנה בו — אינה צריכה להמתין שלשה חדשים, נתן לה גט — צריכה להמתין שלשה חדשים! אלא יש לומר שמדובר בזנות, וזנות בקטנה לא שכיח [אינו מצוי], ובדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים.

ושואלים: גיורת ושפחה משוחררת דשכיח בהו [שמצוי בהן] זנות בהיותן גויות או שפחות, ליגזור [שנגזור] עליהן להמתין שלושה חדשים! ומשיבים: שמואל הוא שאמר ופסק כשיטת ר' יוסי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הגיורת, והשבויה (שיש מקום לחשוש שנאנסה בזמן שביה) והשפחה, שנפדו או שנתגיירו או שנשתחררו — צריכות להמתין שלשה חדשים עד שתינשאנה, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי מתיר להן ליארס ולינשא מיד. אמר רבה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי — קסבר [סבור הוא] אשה כשהיא מזנה משמשת במוך שמניחה בבית הרחם כדי שלא תתעבר, ולכן אין לחשוש שהרתה.

אמר ליה [לו] אביי: בשלמא [נניח] גיורת אפשר להבין שהיא עושה כך, כיון שדעתה לאיגיורי [להתגייר], מנטרה נפשה [היא שומרת את עצמה] שלא תתעבר בעודה גויה, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה, כלומר, ילדים שיוולדו לה לאחר גיור ובין זרע שנזרע שלא בקדושה. שבויה ושפחה נמי [גם כן] אפשר לומר שהן נזהרות מאותו טעם, דשמעי ממרייהו [ששומעות מאדוניהן] שהם רוצים לשחררן או שעומדים לפדות אותן, ומנטרי נפשייהו [ושומרות את עצמן] שלא תתעברנה במצב זה. אלא שפחה היוצאת בשן ועין, כלומר, שנשתחררה משום שפגע בה אדוניה ופגם באחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שלה, כגון בשן או בעין, היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] שתיזהר בעצמה? והרי אינה יודעת על כך מראש, ואינה נשמרת שלא להתעבר!

וכי תימא כל דממילא [ואם תאמר כל דבר שבא מעצמו], כגון כאן שהשחרור בא מעצמו שלא מדעתה, מודה ר' יוסי שצריכה להמתין — והתנן [והרי שנינו במשנה]: אנוסה ומפותה צריכה להמתין שלשה חדשים שמא נתעברה, אלו דברי ר' יהודה, ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. והרי האנוסה בודאי לא הכינה את עצמה קודם שלא תתעבר!

אלא אמר אביי: אשה מזנה מתהפכת לאחר ביאה, ומשתדלת שהזרע לא ייקלט, כדי שלא תתעבר, וכך נוהגת גם השפחה. ושואלים: אם כן הדבר, שהיא משתדלת שלא תתעבר, ואידך [והאחר] מדוע בכל זאת מצריך להפרישן? ומשיבים: חיישינן [חוששים אנו] שמא לא נתהפכה יפה יפה ובשל כך תתעבר.

א שנינו במשנה: ואם היו כהנות נפסלו מן התרומה, ותוהים: כהנות (בנות כהנים) — אין [כן], ישראלית — לא, והרי גם ישראליות הנשואות לכהנים, שאוכלות מתרומת בעליהן, צריכות להיפסל, שהלא אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה! ומשיבים: אימא [אמור]: אם היו נשי כהנים הרי הן נפסלות. ומדייקים: נשי כהנים — אין [כן] נפסלו לבעליהן, נשי ישראלים — לא, שאם ימותו בעליהן תהיינה כשרות להינשא לכהנים ולאכול תרומה,

ועל כך מקשים: והאמר [והרי אמר] רב עמרם: הא מילתא [דבר זה] אמר לן [לנו] רב ששת ואנהרינהו לעיינין ממתניתין [והאיר את עינינו ממשנתנו] להראות לנו שדבריו רמוזים במשנה (להלן יבמות נג, ב). וכך אמר: אשת ישראל שנאנסה, אף על פי שמותרת לבעלה בכל זאת פסולה לכהונה, כלומר להינשא לכהן, אם בעלה זה ימות, שאמנם מותרת היא לבעלה, אבל לענין כהונה נפסלה אף על ידי אונס.

אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר] התנא במשנה: אם היו כהנות נשואות לישראל נפסלו מן התרומה דבי נשייהו [של בית אביהן] שגם אם ימותו בעליהן בלא בנים — שוב אינן יכולות לחזור לאכול בתרומה בבית אביהן (שלא כשאר בנות כהנים, שאם יצאו מבעליהן הישראלים בלא בנים כשרות לאכול בתרומה) משום שנפסלו על ידי ביאת איסור.