למאי נפקא מינה [ומה יוצא מזה] ממה שלימדנו רמי בר אבין? ומסבירים: יש לכך משמעות לגבי מקח וממכר. שהקונה עיטרן יכול לעמוד על כך שתהיה זו פסולת הזפת ולא חומר אחר, וכן בקונה שעוה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: כל אלו החומרים שאמרו לאסור אותם הרי זה רק לענין שאין מדליקין בהן נרות לשבת, אבל עושין מהן לכתחילה מדורה, בין כדי להתחמם כנגדה ובין להשתמש לאורה, בין על גבי קרקע, בין על גבי כירה. ולא אסרו את החמרים הללו אלא כאשר רוצה לעשות מהן פתילה לנר בלבד.

א שנינו במשנה כי לא מדליקים נרות שבת בשמן קיק. ושואלים: מאי [מהו] שמן קיק זה? אמר שמואל: שאילתינהו [שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים], ואמרו לי: עוף אחד יש בכרכי הים ו"קיק" שמו, ומשמנו עושים את שמן הקיק. רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה אמר: המדובר הוא במשחא דקאזא [שמן כותנה]. ריש לקיש אמר: הוא שמן שנעשה מן הקיקיון, כעין קיקיון של יונה. ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי [אני ראיתי] את מין הקיקיון של יונה ולעץ צלוליבא דמי [הוא דומה] ומדפשקי רבי [וגדל על יד תעלות מים], ועל פום חנותא מדלן יתיה [פתחי החנויות מדלים אותו], ומפרצידוהי עבדי משחא [ומגרעיניו עושים שמן], ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא [ותחת ענפיו נחים כל חולי ארץ ישראל].

ב אמר רבה: אותן פתילות שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, טעמו של דבר: מפני שהאור מסכסכת בהן, שאין האש דולקת יפה, אלא מקפצת על גבי הפתילה. ואותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, טעמו של דבר: מפני שאין נמשכין כראוי אחר הפתילה.

בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: אותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, מהו דינם לענין שיתן לתוכן שמן הכשר להדלקה מלכתחילה כל שהוא וידליק בתערובת? וצדדי השאלה: מי גזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו [האם גוזרים אנו שמא יבוא להדליק שמנים אלה בעינם], בלא תוספת שמן כשר, או לא חוששים בכגון זה? אמר ליה [לו] רבה: אין מדליקין. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לפי שאין מדליקין, כלומר, כך היא ההלכה שגם בתערובת אין מדליקים (ערוך).

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו בתוספתא: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו — אין מדליקין בו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: של בית אבא היו כורכין פתילה שמדליקים בה על גבי אגוז וכך היו מדליקין. וקתני מיהת [ושנינו בכל אופן] כי מדליקין, והרי שמותר להדליק כשמצרפים פתילה מותרת ואסורה!

אמר ליה [לו] רבה: אדמותבת [עד שאתה מקשה] לי מדברי רבן שמעון בן גמליאל, סייעינהו [סייע לנו, לדברינו] מדברי התנא קמא [הראשון] שאסר להדליק בכגון זה! ומשיבים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], שעדיף להקשות כאן מדברי רבן שמעון בן גמליאל אודות מנהג בית אביו בענין זה משום הכלל "מעשה רב". כי גדול כוח ההוכחה שמביאים מדבר שנהגו בו למעשה, מהלכה מופשטת בלבד, שאולי אף אומרה לא התכוון לבצעה הלכה למעשה. מכל מקום עדיין קשיא [קשה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל, שהרי מאי לאו [האם לא] מדובר כאן לענין להדליק את הפתילה עם האגוז? ואם כן הרי שמותר הדבר! על כך משיבים: לא, המדובר הוא להקפות, כלומר לסייע שהפתילה תצוף על גבי השמן בעזרת האגוז. על כך שואלים: אי [אם] מדובר רק לענין להקפות את הפתילה, מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאוסר? ומשיבים: המשנה כולה דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא, והכי קתני [וחסרה היא וכך יש לשנותה]: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו — אין מדליקין בו. במה דברים אמורים — להדליק בשניהם, אבל אם השתמש בדבר שאין מדליקים בו להקפות בלבד — מותר, ששנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז. בכל אופן סוכם עד כה כי אסור להדליק בתערובת של שמן מותר ושמן אסור.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב ברונא אמר רב: חלב מהותך (מותך) או קרבי דגים שנמוחו (נמעכו, נמסו) ונעשו כשמן, אדם נותן לתוכן שמן הראוי להדלקה כל שהוא ומדליק בהם. והרי שמדליקים בתערובת שמן מותר ושמן אסור? על כך משיב רבה: הני מימשכי בעינייהו, והני לא מימשכי בעינייהו [אלה, החלב וקרבי הדגים, נמשכים בפתילה אף בעינם, ואלה, השמנים שנאסרו, אינם נמשכים בעינם]. כי מתחילה אסרו את החלב המהותך כיון שגזרו רבנן [חכמים] על חלב מהותך משום חלב שאינו מהותך, ועל קרבי דגים שנמוחו משום קרבי דגים שלא נמוחו, ואולם אם הוסיף לתוכם שמן כלשהו הראוי להדלקה התירם. ושואלים: אם גזירה היא, אם כן וליגזור נמי [ושיגזור גם כן] חלב מהותך וכן קרבי דגים שנמוחו שנתן לתוכן שמן משום חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שלא נתן לתוכן שמן ראוי! ודוחים: היא גופא [עצמה], חלב מותך וקרבי דגים שנימוחו הלא איסורם רק משום גזירה, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] וניגזור גזירה אחת על גזירה אחרת?! ולכן אין סיבה לאוסרם.

ג תני [שנה] רמי בר חמא ברייתא: אותם פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת — אין מדליקין בהם אף במקדש, משום שנאמר במנורת המקדש: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ). הוא רמי בר חמא תני לה [שנה אותה] ברייתא, והוא גם אמר לה [אותה], כלומר, את פירושה; מה היא הראייה מן הכתוב — שיש בדרש הכתוב כדי לחייב שתהא שלהבת הנר עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר, על ידי תיקון והטייה של הפתילה מאוחר יותר.

תנן [שנינו במשנה]: מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם (חגורותיהם) היו מפקיעין (מתירים חוטים) לעשות מהם פתילות, ומהן, מאותן פתילות, היו מדליקין בשמחת בית השואבה. ומאחר שבאבנטים היה גם צמר, שהרי נאמר שהיו עשויים בין השאר מתכלת, ותכלת האמור במקרא הוא צמר צבוע, והרי שמדליקים בדבר שיש בו תערובת פתיל שאינו ראוי לדלוק! ומשיבים: שמחת בית השואבה שאני [שונה], שבשמחה זו לא הדליקו את מנורת המקדש, אלא פנסים מיוחדים שנעשו לצורך זה, ובהם לא הקפידו על סוג הפתילות.

תא שמע [בוא ושמע] שאלה על כך ממה דתני [ששנה] רבה בר מתנה: בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותם לחוטים, ומהן היו עושין פתילות למקדש. מאי לאו [האם לא] שהשתמשו גם בבגדים שהם כלאים, וכגון אבנטי הכהנים העשויים צמר ופשתים (כלאיים) יחד! ומשיבים: לא, את הפתילות הללו היו עושים רק מבגדי בוץ (פשתן).

ד אמר רב הונא: אותן פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן אף לצורך נר בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב הונא? — קסבר [הוא סבור] שאם כבתה נר חנוכה לאחר שהדליק אותו כראוי, זקוק לה לתקן ולהדליקה מחדש באופן שתבער היטב, ולכן יש לדאוג מראש שתהיה הפתילה בוערת כראוי. ומכיוון שאמר שמותר להשתמש לאורה של מנורת החנוכה הרי אינו פורש מלהשתמש בה בימות החול, ואם כן כדי שלא יבוא לידי תקלה אף בשבת יש להקפיד מלכתחילה שתבער הפתילה היטב, שמא יבוא לתקן את הנר בשבת. ורב חסדא אמר: אותם שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליקם בשבת מדליקין בהן בחנוכה בימי החול, אבל לא בשבת. קסבר [סבור הוא] שאם כבתה נר החנוכה