ואימא [ואמור] שבא הכתוב "בת אשת אביך" ללמד פרט לחייבי לאוין, שאם נשא אביו אשה שאסור לו באיסור לא תעשה לשאתה, כגון ממזרת, לא תיחשב זו כאשתו ולא תהיה לו אחותו ממנה כאחות! אמר רב פפא: חייבי לאוין תפשי בהו [תופסים בהם] קדושין למרות שיש בכך איסור, ולכן אפשר לקרוא לה אשת אביך.

וראיה לדבר, ממה דכתיב [שנאמר]: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה" (דברים כא, טו), ויש להבין: וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום, שהכתוב קורא לה אהובה ושנואה סתם, ולא אומר אהובה לבעלה ושנואה לבעלה? אלא הכוונה היא: "אהובה" — אהובה בנישואיה, שהיו נישואיה כשרים, ו"שנואה" הכוונה: שנואה בנישואיה, ואמר רחמנא [ואמרה התורה] על שתיהן "כי תהיין", משמע שיש בהן הוויה, כלומר: קשר נישואין.

ושואלים: ואימא [ואמור] — פרט לחייבי כריתות, בא הכתוב ללמד, שאם בא אביו על ערוה שחייב עליה כרת — מאחר ובאשה זו אין לאב הוויית אישות, שהרי אין קידושין תופסים בה, שמא אחות הנולדת מאשה כזו לא תיאסר עליו משום בת אשת אביו? אמר רבא, אמר קרא [הכתוב]: "ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ" (ויקרא יח, ט), כלומר, בין מאשה שאומרים לו לאביך "קיים" (השאר אותה בבית), בין שאומרים לו לאביך "הוצא" מפני שהיא ערוה עליך, ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "אחותך היא" (שם יא), כלומר, אף זו שהיתה ערוה על אביך, בתה נקראת "אחותך".

ושואלים: אימא [ואמור] בין שאומר לו אביך "קיים" בין שאומר לו אביך "הוצא", ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "אחותך היא", וכוונתו לרבות אחותו משפחה וגויה! ודוחים: אמר קרא [הכתוב]: "בת אשת אביך" (שם), כלומר, מי שיש לו אישות (קשר נישואין) לאביך בה, פרט לאחותו משפחה וגויה שאין לו לאביך אישות באמה.

ושואלים: כיון שהכתוב באיסור אחותו מרבה וממעט, ומה ראית להכניס ולכלול בו בת חייבי כריתות ולהוציא בת שפחה וגויה? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] חייבי כריתות הוה ליה [היה לו] לרבות, שכן תפסי [תופסים] בהן קדושין לעלמא [בכלל], שאף על פי שלאביו אסורה אשה זאת, מכל מקום מותרת היא לאחרים.

ודוחים: אדרבה (להיפך), שפחה וגויה הוה ליה [היה לו] לרבות, דאי מגיירה [שאם היא מתגיירת] לדידיה נמי תפסי [לו עצמו גם כן יתפסו] בה קדושין! ומשיבים: לכי מגיירה [כאשר היא מתגיירת] — גופא אחרינא [גוף אחר] היא, כלומר, שוב איננה נחשבת כאותה אשה, אלא כאדם אחר, ובהיותה גויה — אין בה קשר אישות ולכן בא הכתוב והוציאה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הלומדים ענין אחר מהפסוק "ערות אשת אביך" — הלכה זו למעוטי [למעט] אחותו משפחה וגויה מנא להו [מניין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא, נלמד להם] הדבר ממה שנאמר בשפחה כנענית הנשואה לעבד עברי: "האשה וילדיה תהיה לאדניה" (שמות כא, ד), ולמדים מכאן שבני השפחה אינם מתייחסים כלל אל אביהם היהודי אלא אל אמם השפחה.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה מדוע אין גם הוא לומד מכאן? ומשיבים: חד [פסוק אחד] ("האשה וילדיה") נצרך ללמדנו בשפחה, וחד [ופסוק אחד] צריך ללמדנו לענין גויה. ומעירים, וצריכי [וצריכים] שני פסוקים לשם כך, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בשפחה, הייתי אומר: משום שאין לה חייס [יחוס], שמהתורה נראה שלגבי בני השפחה אין כל יחוס משפחת אב, אבל גויה דאית [שיש] לה חייס [יחוס] — אימא [אמור] שלא, ולכן היה צריך לומר שגם בת הגויה איננה נחשבת לבתו.

ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיענו] רק בגויה, הייתי אומר משום דלא שייכא [שאיננה שייכת] כלל במצות, ולכן אין לילדיה קשר לישראל, אבל שפחה דשייכא [ששייכת] במצות, שהרי השפחה, כמו העבד, מצווה על קיום כל מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין הזמן גורם לחיובם, אימא [אמור] שלא, וילדיה ייחשבו כבני אביהם היהודי, על כן צריכא [נצרכה] גם הוכחה נוספת זו.

ושואלים: ורבנן, אשכחן [וחכמים, מצאנו] כבר הוכחה, על פי שיטתם בשפחה, שילדיה אינם נחשבים כבני אביהם היהודי, אבל בנים שנולדו לישראל מגויה מנא להו [מניין להם] שאינם נחשבים יהודים? וכי תימא נילף [ואם תאמר כי נלמד] זאת משפחה — הלא כפי שהוכחנו הנהו מצרך צריכי [שני הדברים הללו צריכים] שייאמרו שניהם, ואי אפשר ללמדם זה מזה!

ומשיבים: אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי: הוכחה לדבר זה ממה שאמר קרא [הכתוב]: "ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי" (דברים ז, ג-ד), ללמד: בנך הבא מישראלית — קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, אלא בנה. וכיון שלא חשש הכתוב לילדים הנולדים מן הגויה, משמע שאין בן הגויה מתייחס כלל אחר אביו הישראלי.

אמר רבינא: שמע מינה [למד מכאן] שבן בתך הבא מן הגוי קרוי בכל זאת בנך. ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שסבור] רבינא כי גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר? ומשיבים: אין להוכיח מכאן הוכחה גמורה כי נהי [אם אמנם] שממזר לא הוי [איננו] — כשר נמי לא הוי [גם כן איננו], אלא ישראל פסול מיקרי [נקרא] ופסול לענין נישואין לכהונה.

ושואלים: לטעמו של ר' שמעון, הלא האי [פסוק זה] בשבעה אומות, הכנעני והחתי וכו' כתיב [נאמר], ולא נאמר בעמים אחרים? ומשיבים, הרי נאמר שם בפסוק טעם לדבר: "כי יסיר" — לרבות כל המסירים. כלומר, בא לרבות כל האומות שאף הן מסירות מאחרי ה'.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לר' שמעון, דדריש טעמא דקרא [שדורש את טעם הכתוב], כלומר, שהוא סבור שמאחר שיש לכתוב טעם מסויים, אפשר ללמוד ממנו כאילו היה הטעם מפורש, אלא לרבנן [לחכמים], שאינם דורשים טעם הכתוב, מנא להו [מניין להם] דין זה בשאר אומות? ומשיבים: מאן תנא דפליג עליה [מי הוא התנא שחולק עליו] על ר' יוסי בר' יהודה — ר' שמעון היא, ואם כן, לדעת ר' יוסי בר' יהודה המקור ללימוד זה הוא מן הכתוב "בת אשת אביך" והחולק עליו לענין דרשה זו הוא ר' שמעון, ור' שמעון, כפי שאמרנו, למד אותו ענין מכתוב אחר.