קשיא [קשה] על תירוץ זה של רב ששת. את הסתירה בין תחילתה וסופה של ברייתא זו מתרצים בצורות אחרות. רב אשי סבר לה [סבור היה בה], בהלכה זו, כדעת ריש לקיש, שהמקדש את חלוצת אחיו הריהו בכרת, ומתרץ לה [והיה מיישב אותה] את הברייתא כדעת ר' שמעון. ואילו רבינא סבר לה [סבור היה בה] בהלכה זו, כר' יוחנן, שהמקדש את חלוצת אחיו הריהו בלאו, ומתרץ אותה כולה כדעת רבנן [חכמים].

ומפרטים: רב אשי סבר לה כריש לקיש ומתרץ לה כר' שמעון, וכך פירש: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה — צריכה חליצה מן האחין; מאן [מי הם] אחין אלה —

אחין הילודים, כלומר, אותם אחים שנולדו לאחר שאותו אח חזר וקידש. שכיון שכאשר נולדו היתה האשה הזו אשתו של אח חי, ועליהם לא חל האיסור (כיון שעדיין לא נולדו כשהיתה אשה זו אשת האח הראשון), לכן משמת אותו אח צריכה חליצה מהם. כמאן [כדעת מי] — כר' שמעון הסבור שכל שנולדו לאחר שכבר נתייבמה אשת אחיהם או חלצה, כגון זה אינו קרוי "שלא היה בעולמו".

בסיפא מדובר שעמד אחד מן האחים הנולדים מאלה שנולדו עוד בחיי אחיהם הראשון וקדשה לאחר שאחד האחים חלץ לה — אין לה עליו כלום, כמאן [כדעת מי] — כדעת ריש לקיש שאמר שיש בקידושין לאחר חליצה איסור כרת, וממילא אין הקידושין תופסים.

ואילו רבינא סבר לה [סבור היה בה], בענין זה, כר' יוחנן, ומתרץ לה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים]. וכיצד? החולץ ליבמתו וחזר וקדשה — צריכה חליצה מן האחין; מאן [מי הם] אחין הללו — אחין הנולדים עוד בחיי האח הראשון, כמאן [וכדעת מי] כדעת ר' יוחנן, שיש בקידושין הללו איסור לאו בלבד, ולכן במות האח המקדש לא נפטרה האשה לגמרי מחובת החליצה.

עמד אחד מן האחים הילודים שנולדו לאחר מות האח הראשון וקדשה — אין לה עליו כלום, שכיון שהוא בכלל "אחיו שלא היה בעולמו" אסורה היא עליו משום אשת אח באיסור כרת, ואין הקידושין תופסים במקום איסור כרת, ואפילו נולד לאחר שקידשה האח הראשון. כמאן [כשיטת מי] — כשיטת רבנן [חכמים] הסוברים שאיסור "אשת אחיו שלא היה בעולמו" חל גם על אשת אח שמת, שחזרה ונתייבמה לפני שנולד האח הצעיר.

איתמר [נאמר] שיש מחלוקת בנושא דומה: הבא על יבמה וקיים בה כראוי מצות ייבום ובא אחד מן האחין על צרתה, פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: השני הבא עליה עונשו בכרת. וחד [ואחד מהם] אמר: עובר רק במצות עשה.

ומסבירים: מאן [מי] שאמר שעונשו בכרת הרי זה כדעת ריש לקיש, הסבור שלאחר שנעשתה המצוה באחת מן הנשים הזקוקות לייבום חל על צרתה שוב איסור אשת אח בכל תוקפו. ומאן [מי] שאמר שעובר רק בעשה, הרי זה כדעת ר' יוחנן.

א ועוד לענין מניין הנשים הפטורות מן הייבום. אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה. כלומר, מי שהיה נשוי לשתי נשים, וזנתה (סטתה) אחת מהם, והיתה עדות על כך, ובינתיים הוא מת, היא וצרתה פטורות לגמרי מן החליצה ומן הייבום.

ומדוע — טומאה כתיב [כתוב] בה בסוטה ("ונסתרה והיא נטמאה". במדבר ה, יג), כמו שכתובה טומאה בעריות (שלאחר שנתפרשו כל העריות אמר הכתוב: "אל תיטמאו בכל אלה". ויקרא יח, כד), ולכן דין הסוטה כדין ערוה, והיא וצרתה פטורות מייבום ומחליצה.

מתיב [מקשה] על כך רב חסדא ממה ששנינו: אשה ששמעה שמת בעלה ונישאה, ואחר כך נודע שבאותו זמן היה עדיין חי ורק לאחר מכן מת, מה דינה? ר' שמעון אומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של הבעל הראשון פוטרת צרתה. ומכאן שחל חיוב ייבום על אשה זו. והרי אשה זו נטמאה תחת אישה, שהרי היתה נשואה לאדם אחר בחיי בעלה, ובכל זאת אומר ר' שמעון שיש בביאתה או חליצתה משום קיום מצות הייבום עד כדי שהיא פוטרת צרתה, הרי שצרת סוטה חייבת בייבום!

ומשיבים: אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך] ולהשיב: אמינא לך אנא [אמרתי לך אני] דין סוטה דאורייתא [שמן התורה], כלומר, אשה שזנתה בזדון תחת בעלה, ואת אמרת [ואתה אומר] לי דין סוטה דרבנן [שמדברי חכמים]?! כיון שהעידו לה שבעלה מת ונישאה לאחר, אין לראות בכך אלא אונס. שכן מה שאסרו אותה חכמים גם לבעלה הראשון וגם לשני, הרי זה רק בתור קנס, כדי שיקפידו נשים לבדוק יפה יפה בעדויות כאלה. אבל כיון שאין זו סוטה מדין תורה, שהרי לא יצאה מבעלה בזדון לזנות עם אחר, ודאי שמצות ייבום חלה עליה.

כיון שתירוץ זה ברור כל כך, שואלים: ודקארי לה מאי קארי לה [ומי שהקשה אותה את הקושיה הזו מה הקשה אותה]? הרי באמת אין מקום כלל לקושיה! ומשיבים: קסבר [סבור היה] כל מה דתקון רבנן [שתיקנו חכמים] כעין דאורייתא תקון [של תורה תיקנו] ואם סוטה (מדין תורה) פטורה ופוטרת צרתה מן הייבום כערוה — אף סוטה דרבנן, היו צריכים חכמים לתקן בה כך.

מתיב [מקשה] רב אשי על רב ממה ששנינו: אשה שהזהיר אותה בעלה שלא תיסתר עם אדם מסויים, ונכנסה עמו בכל זאת לסתר, ושהתה עמו זמן כדי טומאה (ביאה) — אסורה לביתה, כלומר, אסורה היא מאז על בעלה עד שתיבדק, ואם היא בת ישראל הנשואה לכהן — אסורה לאכול בתרומה, שמא זנתה ונפסלה. ואם מת — חולצת