המדומעות (המעורבות) — נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים, וכן קודם לגיתות שבעים יום (שאז מתחילים כבר להכין ולטהר לקראת הגיתות והבדים).

א גמרא שנינו במשנה כי ביהודה נאמנים עמי הארצות על טהרת היין והשמן. ושואלים: ביהודה — אין [כן] נאמנים, ובגליל — לא, מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בין המקומות?

אמר ריש לקיש: מפני שרצועה (חבל ארץ) של כותים (שומרונים) מפסקת ביניהן בין יהודה לגליל, וכיון שיש הפסק של ארץ העמים באמצע, וחכמים גזרו שארץ העמים מטמאה, נמצא שאי אפשר להביא קדשים מן הגליל בטהרה ולכן לא נזהרו שם בטהרת הקודש אף החברים. וביהודה ששם רוצים שהיין והשמן ישמשו אף לקודש — נזהרים בטהרתם.

ומקשים: וניתיב [ונושיב, נכניס] את היין והשמן מן הגליל בשידה (ארגז) תיבה ומגדל (ארון) סגורים שיש להם דין אוהל, ואין תוכם מקבל טומאה. ונעבירם מהגליל בטהרה? ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא] — שיטת רבי היא, שאמר: אהל זרוק, כלומר, אוהל המיטלטל ממקום למקום — לאו שמיה [אין שמו], אינו נידון כאהל, ולכן, אם מטלטלים אוהל — אף תוכו ועל גביו נטמא, ולכן נטמא גם באויר ארץ העמים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא, ור' יוסי בר' יהודה מטהר.

ומקשים עוד: ולייתוה [ושיביאו אותם], את הדברים, למקדש בכלי חרס המוקף במכסה צמיד פתיל, שאיננו מקבל טומאה גם באוהל המת, כאמור: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" (במדבר יט, טז)! אמר ר' אליעזר, שונין אנו הלכה: אין הקדש ניצול בצמיד פתיל. שדברי קודש המצויים באהל המת, אף שהם בתוך כלי צמיד פתיל — נטמאים.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין חטאת, מי אפר פרה אדומה, ניצלת בצמיד פתיל. מאי לאו [האם לא] נוכל לדייק מכאן: הא [הרי] קדש ניצול על ידי כך, שגזרו רק במי חטאת! ודוחים: לא, אלא כך יש לדייק: הא [הרי] מים שאינן מקודשים, שעדיין לא ניתן אפר הפרה עליהם — אף שרוצים להשתמש בהם אחר כך לקידוש מי חטאת ניצולין בצמיד פתיל.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] עולא: חברייא מדכן בגלילא [החברים היו מטהרים בגליל], שהיו מטהרים יינם ושמנם בטהרת הקודש לצורך ניסוכם על גבי המזבח, משמע שיש דרך כלשהי להעבירם למקדש! ומשיבים: לא היו מעבירים אותם אלא מניחין אותם, ולכשיבא אליהו את הדרך מהגליל ליהודה ויטהרנה, אזי יביאום.

ב שנינו במשנה: ובשעת הגיתות נאמנין עמי הארצות אף על התרומה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: עם הארץ הגומר לדרוך את זיתיו בבית הבד — ישייר קופה (סל) אחת של זיתים שלא נדרכו ולא נטמאו ויתננה לעני כהן כתרומה, ואותו כהן יעשה ממנה שמן בטהרה. משמע שאפילו בזמן הגתות, שעוסקים במיצוי השמן בבית הבד, אין עמי הארץ נאמנים!

אמר רב נחמן: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו כי עמי הארצות נאמנים, הרי זה בחרפי [במוקדמים], בזמן הגיתות, הא [זה] שאמרנו שאינם נאמנים, הרי זה באפלי [במאוחרים] שכבר עבר זמן הגיתות אצל רוב האנשים. אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה: כגון מאי [מה] הם הקרויים מאוחרים? אמר לו: כאותן של בית אביך שהיו דורכים במאוחר.

רב יוסף אמר: אפשר לישב את הסתירה בדרך אחרת, זו ששנינו שאינם נאמנים בגלילא [בגליל] שנו אותה, שהרי אמרנו שנאמנים רק ביהודה ולא בגליל. איתיביה [הקשה לו] אביי: עבר הירדן והגליל — הרי הן כיהודה, שנאמנין על היין בשעת היין ועל השמן בשעת השמן, אבל לא על היין בשעת השמן ולא על השמן בשעת היין. שאף על פי שאנו דנים אותם כטהורים לענין אחד — לא התירו להם לענין אחר. ומכל מקום ראינו שגם בני הגליל הם כיהודה לענין זה.

אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כדשנין מעיקרא [כמו שתירצנו מתחילה], ששם מדובר לאחר זמן הגת.

ג שנינו במשנה שאם עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין — לא יקבלנה הימנו, אבל מניחה לגת הבאה. בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ששת: עבר הכהן החבר וקיבלה, מהו שיניחנה הוא לגת הבאה, וכיון שיינות ושמנים של עמי הארץ יהיו מותרים אז, יוכל להשתמש גם בחבית זו? אמר להו [להם]: תניתוה [כבר שניתם אותה], כלומר, יש בידינו פתרון לשאלה זו מן המשנה: