כאן למעשר — צריך כוונה להיטהר. ומנא תימרא [ומניין אתה אומר], מנין יודעים כי חולין לא בעו [אינם צריכים] כוונה לטהרתם — דתנן [שכן שנינו במשנה]: גל שנתלש מן הים ליבשה ובו ארבעים סאה, ונפל על האדם ועל הכלים — טהורין. קתני [שנה] אדם דומיא [בדומה] לכלים, מה כלים דלא מכווני [שאינם מכוונים] להיטהר, שהרי בוודאי שהכלים עצמם אינם מתכוונים להיטהר — אף אדם מדובר אף באופן דלא מכוין [שאיננו מכוון] לטהרה, משמע שגם בלא כוונה נטהרים.

ודוחים: וממאי [וממה], מניין יודע אתה שכך פירושו? דלמא [שמא] ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל ויעבור על הכלים עסקינן [עוסקים אנו], ונאמר להיפך: וכלים דומיא [בדומה] לאדם, מה אדם דבר [שבן] כוונה הוא, כלומר, מסוגל לכוון לטהרה — אף כלים שנזכרו שם, מדובר דמכוין להו [שהוא מכוון להם, עבורם] שיטהרו.

וכי תימא [ואם תאמר] כי מדובר ביושב ומצפה, אם כן מאי למימרא [מה יש לומר בזה], שאם כך הוא הרי אין בכך כל חידוש, ולשם מה אמרו הלכה זו?

ועונים: מכל מקום יש חידוש בדבר, כי סלקא דעתך אמינא [שמא יעלה על דעתך לומר] ליגזור דלמא אתי למיטבל [נגזור שמא יבא לטבול] בחרדלית (זרם מים) בן ארבעים סאה של מי גשמים, כלומר בשטף שיצא מן הגשם השוטף ועובר, ואנו יודעים כי מי גשמים אינם מטהרים אלא בהיותם נקווים ועומדים במקום אחד, אי נמי [או גם כן] נגזור שלא תועיל הטהרה בראשין אטו כיפין [בראשי, קצות הגלים הנוגעים בקרקע, משום כפות, עיגול הגלים העליונים], ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] דלא גזרינן [שאין אנחנו גוזרים].

ומנא תימרא [ומניין אתה אומר] שלא מטבילין בכיפין — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מטבילין בראשין (קצות הגל), ואין מטבילין בכיפין בעיגול הגל, לפי שאין מטבילין באויר, והרי מקום עיגולו של הגל אויר הוא, אף שהוא מכוסה מים מכל צדדיו.

אלא ההוכחה שלטהרת חולין אין צורך בכוונה מהא [מזו] דתנן [ששנינו במשנה]: פירות שנפלו לתוך אמת (תעלת) המים, ופשט מי שידיו טמאות ונטלן להוציאם משם — ידיו טהורות, שכאשר הכניסן לאמת המים טהרו שם, ופירות הללו אינן ב"כי יותן", כי הכתוב המדבר בהכשרת פירות וזרעים לקבל טומאה ("כי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם". ויקרא יא, לא) נתפרש שמדובר רק בפירות שנתנו עליהם מים בכוונה תחילה, ופירות אלה שלא נרטבו בכוונה אינם מוכשרים לקבל טומאה.

ואם הכניס ידיו בשביל שיודחו (יירחצו) ידיו — ידיו טהורות, והפירות הרי הן ב"כי יותן", שכיון שהיתה לו כוונה להרטיב את ידיו במים, הרי מגע מים אלה מכשיר את הפירות הללו לטומאה. וכיון שנאמר במשנה שידיו טהורות בכל מקרה, משמע שאין צורך בכוונה מיוחדת לטהרה.

איתיביה [הקשה לו] רבה לרב נחמן ממשנתנו: הטובל לחולין והוחזק לחולין — אסור למעשר. ונדקדק: הוחזק — אין [כן] לא הוחזק — לא, משמע שאף לחולין יש צורך בחזקה — בכוונה!

ודחה רב נחמן: הכי קאמר [כך אמר] התנא במשנה, כך יש להבין: אף על פי שהוחזק לחולין — אסור למעשר. כלומר, לא באה המשנה ללמדנו שצריך כוונה לטהרת חולין, אלא לומר שאפילו התכוון לטהרה, אין זה מועיל למעשר.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במשנה: טבל ולא הוחזק — כאילו לא טבל. מאי לאו [האם לא] המובן — כאילו לא טבל כלל?

ודחה רב נחמן: לא, המשמעות היא כאילו לא טבל למעשר, אבל טבל לחולין, שבהם אין צורך בכוונה. ומעירים: הוא, רבה, סבר [חשב] שרב נחמן דחי קא מדחי ליה [דוחה אותו] בלבד, שאין להוכיח הוכחה מכרעת נגדו מן הלשון, אבל כוונת הדברים אינה כן. נפק דק ואשכח [יצא, דיקדק ועיין במקורות ומצא] דתניא [ששנויה ברייתא] מפורשת כרב נחמן: טבל ולא הוחזק — אסור למעשר ומותר לחולין.

א ולענין החזקה לטהרה, אמר ר' אלעזר: טבל סתם ועלה מן הטבילה — מחזיק עצמו אז לכל מה שירצה. ואין צורך שיתכוון בשעת טבילה עצמה לצורך מסויים.

מיתיבי [מקשים] על כך, ממה ששנינו: מי שטבל ועולה מן המים, עודהו רגלו אחת במים, הוחזק לדבר קל — מחזיק עצמו לדבר חמור, ואם עלה לגמרי — שוב אינו מחזיק.

ונדייק: מאי לאו [האם לא] הכוונה שאם עלה — אינו מחזיק כלל, משמע שיכול להחזיק רק אם עודנו (אף במקצתו) בתוך המים!

ודוחים: לא, כך יש להבין: אם עודהו במים, אף על פי שהוחזק קודם לדבר קל — מחזיק עצמו למה שירצה, שיכול לשנות את כוונתו בטבילה לצורך אחר, אבל אם עלה כבר, אם לא הוחזק כלל, שטבל סתם — מחזיק לכל מה שירצה, ואם הוחזק לדבר הקל — אינו מחזיק לדבר חמור, שהרי בשעה שניתק מהמקווה הוחזק כבר לקל.

אגב כך מפרשים: מאן תנא [מי הוא התנא] הסבור כי עודהו רגלו אחת במים הריהו כטובל? אמר ר' פדת: שיטת ר' יהודה היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקוה שנמדד ויש בו מים בשיעור ארבעים סאה מכוונות (בדיוק, ולא יותר) וירדו שנים וטבלו זה אחר זה, הראשון טהור שטבל במקוה כדינו, והשני טמא, שכיון שמעט מים דבקו בראשון, חסר כבר המקוה משיעורו, ואינו מטהר את השני. אמר ר' יהודה: אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים, שלא יצא מהמקוה לגמרי — אף השני טהור. ומכאן רואים שהוא סבור שמי שרגלו אחת במים נחשב עדיין כמחובר אל המקוה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת זו של חכמים ור' יהודה היא במעלות דרבנן [שמדברי סופרים], כלומר, במקרים שחיוב הטבילה הוא רק משום תקנות חכמים, אבל לצאת בכך מטומאה ממש לטהרה — לדברי הכל (אף) השני טמא. והיינו [וזהו] שאמר ר' פדת ששיטה זו, שכל עוד רגלו אחת במקוה, עדיין הוא מחזיק עצמו לטהרה רק דעת ר' יהודה היא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת זו היא דווקא בעלייה מטומאה לטהרה, אבל במעלות דרבנן [שמדברי סופרים], אם רגלי הראשון נוגעות עדיין במים — לדברי הכל אף השני טהור. ואם כן פליגא [חלוקה] שיטה זו על דברי ר' פדת, שהרי לשיטה זו לענין החזקה הכל מודים שכשרגלו אחת במקוה הריהו כטובל.

ובהמשך לאותו ענין אמר עולא: בעי מיניה [שאלתי אותו] את ר' יוחנן: לר' יהודה, מהו להטביל מחטין וצינוריות (מסרגות) שהם כלים קטנים בראשו של הטובל ראשון? שאם לדעת ר' יהודה מי שטבל ורגלו עדיין במים נחשב כולו כמחובר למקוה, אם כן, האם גופו ואף שערו הרטוב יכולים לשמש כמקוה טהרה, או לא?

וצדדי השאלה: האם רק ההנחה של גוד אחית [משוך והורד] אית ליה [יש לו] לר' יהודה שדבר הנמצא למעלה נחשב כאילו נמשך ויורד למטה, ולכן הוא סבור שהמים שעל גופו של הטובל נחשבים כאילו נמשכים ויורדים אל תוך המקוה, ויש עדיין במקוה שיעור, אבל גוד אסיק לית ליה [משוך והעלה אין לו], שאינו סבור שהמים שבמקוה נחשבים כעולים עד ראשו של אותו אדם, וייחשב אף הוא כחלק מן המקוה, או דלמא [שמא]: גוד אסיק נמי אית ליה [משוך והעלה גם כן יש לו], שנחשב ממש כאילו עודנו במקוה?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: תניתוה [שניתם כבר אותה], שכך שנוי בתוספתא: היו שלש גממיות (גומות, חורים שקעים) בתוך אפיק נחל שלא התייבש לגמרי, ונשארו בו עדיין מים, העליונה, התחתונה והאמצעית; העליונה והתחתונה הם של עשרים עשרים סאה, והאמצעית של ארבעים סאה, וחרדלית (זרימה) של גשמים עוברת ביניהן בין הגומות הללו ומחברת אותם, ר' יהודה אומר: מאיר (חבירו ר' מאיר) היה אומר: מטביל בעליונה. ומכאן — שהוא סבור שמי הגומה האמצעית (שהוא מקוה גמור שיש בו שיעור) נחשבים על ידי חיבור המים כאילו היו נמשכים ועולים למעלה, גם לגומה העליונה. וכיון שהביא ר' יהודה את דברי חבירו, ולא חלק עליהם, משמע שגם הוא סבור כי יש לקבל את ההנחה של "גוד אסיק".

הקשה לו עולא: והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: