רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] כי צדדין בכלל מותרין, אולם מכאן אין הוכחה, כי כל מה דבהדי [שסמוך] לגבה של הבהמה כגבה דמי [הוא נחשב] ולכן יש לומר שהנשען על ראשה של הבהמה הוא כנשען על הבהמה עצמה ולא על הצדדים.

א משנה בית שמאי אומרים: מביאין שלמים בלבד כקרבן ביום טוב, משום שגם הבעלים והכהנים אוכלים אותם, ואין סומכין עליהם, על השלמים, לפני הקרבתם אבל לא יביא עולות כלל, משום שהעולות אינן נאכלות, ולא הותרה מלאכה ביום טוב אלא לצורך אדם. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים וגם עולות, וסומכין עליהם.

ועוד: עצרת (חג השבועות) שחל להיות בערב שבת, בית שמאי אומרים: יום טבוח, היום שבו ממשיכים ושוחטים את הקרבנות שהביאו לכבוד הרגל הוא אחר השבת (ביום ראשון), שהרי לדעתם עולת ראייה איננה קריבה ביום טוב עצמו אלא למחרתו (וכל העולות הפרטיות שנודרו נדחות למחרת), וכיון שהיום שלאחר החג שבת הוא, עושים את יום הטיבוח ביום הראשון. ובית הלל אומרים: אין יום טבוח אחר השבת, שהרי אין צורך בכך, שכן יום הטיבוח הוא בחג עצמו. ואולם מודים הם שאם חלה עצרת להיות בשבת, שיום טבוח הוא אחר השבת.

ומוסיפים: כאשר חל יום טיבוח ביום ראשון אין כהן גדול מתלבש בכליו (בבגדי חג), אלא לובש בגדים רגילים, ומותרין ביום זה בהספד ובתענית, וכל זה עושים כדי שלא לקיים ולחזק דברי הצדוקים, האומרין: עצרת חייבת להיות תמיד אחר השבת, וכיון שיום הטיבוח הוא ביום ראשון, צריך להראות לכול שאין מודים להם ושאין זה יום טוב.

ב גמרא אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מניין לעצרת שיש לה תשלומין, שאת הקרבנות שהם חובת החג אפשר להשלים ולהקריב כל שבעה ימים אחר החג — שנאמר "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך... בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות" (דברים טז, טז) מקיש הכתוב את חג השבועות לחג המצות, לומר: מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה, שהרי יכול להביא את קרבנות החג לא רק ביום הראשון שאחר החג הראשון אלא בכל שבעת ימי החג, כפי ששנינו — אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה ימים שאחריו.

ומקשים: ואימא [ושמא אמור] באופן אחר: מקיש (משווה) הכתוב את חג השבועות לחג הסוכות, מה חג הסוכות יש לה תשלומין כל שמונה (ששמיני עצרת בכלל ימי החג), אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שמונה! ומשיבים: שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא, ואיננו נחשב כחלק מחג הסוכות.

ומקשים שוב: אימור דאמרי [אמור שזה שאמרו] כי שמיני רגל בפני עצמו הוא — הני מילי [דברים אלה] אמורים לענין פז"ר קש"ב, שהוא סימן לשישה דברים שבהם נבדל יום זה מחג הסוכות. שיש בו פ ייס בפני עצמו, ואין ממשיכים לחלק את הקרבנות בין משמרות הכהנים לפי הפייס שבחג הסוכות; אומרים בו ז מן ("שהחיינו") בפני עצמו, הוא נחשב לר גל בפני עצמו לענין דחיית ימי אבילות; מביאים בו ק רבנות שלא לפי סדר קרבנות חג הסוכות; יש בו שיר ששרים על קרבן שאיננו כסדר חג הסוכות; ויש בו ברכה מיוחדת בתפילה בפני עצמו, אבל לענין תשלומין של קרבנות החג הלא תשלומין של החג הראשון הוא. דתנן [שכן שנינו במשנה קודמת]: מי שלא חג (הקריב קרבנות החג) ביום טוב הראשון של חג — חוגג ומקריב את הקרבנות כל הרגל, ויום טוב האחרון. ואם כן חוזרת השאלה: מפני מה אין משווים את חג השבועות לחג הסוכות לשמונה ימים?

ומסבירים שעושים זאת לפי הכלל: תפשת מרובה — לא תפשת, תפשת מועט — תפשת, שהמועט בכלל המרובה הוא, ולכן הוא ודאי. וכיון ששבעה בכלל שמונה, מוטב להשוות לפסח שיש בו שבעה ימים, שהיא השוואה ודאית, ולא להשוות לסוכות שיש ספק אם לכך הכוונה.

ושואלים: אלא, אם כן, שאין משווים את חג השבועות לסוכות, למאי הלכתא כתביה רחמנא [לשם מה, לצורך איזו הלכה כתבה אותו התורה] בכלל את חג הסוכות כאן? שהרי כבר נתפרשו דיני כל החגים קודם לכן, בפרק זה, ואם חזר הכתוב והזכירם במפורט ודאי לצורך השוואתם הוזכרו! ומשיבים: "חג הסוכות" לאקושי [להקיש להשוות] את חג הסוכות עצמו לחג המצות, ולומר: מה חג המצות טעון לינה, שצריך ללון בירושלים במוצאי החג, ואין יוצאים משם בלילה עצמו, אף חג הסוכות טעון לינה בירושלים במוצאי החג.

ושואלים: והתם מנלן [ושם בחג המצות עצמו, מניין לנו] שטעון לינה?