סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

אלא בגזבר של המקדש המסורות לו אבני בנין של הקדש לשמירה עסקינן [עוסקים אנו], דכל היכא דמנחה [שבכל מקום שהיא, האבן, מונחת] — ברשותא דידיה מנחה [ברשותו שלו היא מונחת] ולכן בעצם לקיחת האבן או הקורה לא נתחייב כלל, שהרי הוא רשאי לטלטלה, אבל אין לו רשות למסור את האבן לאחר, ולכן כשמסרה לחבירו עבר עבירה של מעילה. ואם כן, אף הלכה זו יש לה בסיס.

אלא מסיפא [מסופה] של אותה משנה: בנאה לאותה אבן בתוך ביתו — הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה מגורים בשוה פרוטה. ויש לשאול: מכדי שנויי שנייה [הלא שינה את האבן] על ידי שבנה אותה בתוך ביתו, ואם כן מה לי דר ומה לי לא דר, ואולי היינו [זוהי] ההלכה המוגדרת "כהררין התלויין בשערה"?

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושי שבכך]? דלמא [שמא] זה נאמר לכ דברי רב. שאמר רב: במשנה זו מדובר כגון שהניחה על פי ארובה ולא עשה עדיין כל שינוי בגוף האבן על ידי כך, ולכן אי [אם] דר ביה [בו], בבית — אין [כן] מעל, כיון שנהנה ממנה, ואם לא דר ביה [בו] — לא מעל.

אלא, לעולם תפרש כדברי רבא, שהחידוש בהלכה זו הוא במקרה שכאשר נזכר בעל הבית מעל השליח. ודקא קשיא לך מה שהיה קשה לך]: מידי דהוה [הלא הוא בדומה] למקרה של מוציא מעות הקדש לחולין, אין הדברים זהים, כי התם מידע ידע דאיכא זוזי [שם האיש יודע שיש לו גם זוזים, כספים] של הקדש ואם כן איבעי ליה לעיוני [היה לו לעיין] ולבדוק אם הכסף הזה כסף הקדש הוא, הכא מי ידע [כאן האם ידע] השליח שיש פה חשש כספי הקדש! והיינו כהררין התלויין בשערה האמורים במשנה.

א עתה חוזרים אנו לנאמר במשנה ביחס לדברים שהם "כהררין התלויין בשערה", שכן הם מקרא מועט והלכות מרובות. ובענין זה תנא [שנה החכם בתוספתא], שנגעים, דיני נגעי הצרעת, ואהלות, דיני טומאת אוהל המת, הם מקרא מועט והלכות מרובות. ותוהים: וכי נגעים מקרא מועט הוא? הלא נגעים מקרא מרובה הוא! אמר רב פפא: הכי קאמר [כך אמר] במשנה, כך יש לתקן את הגירסה: נגעים יש בהם מקרא מרובה והלכות מועטות יחסית, אהלות — מקרא מועט והלכות מרובות.

ושואלים: ומאי נפקא מינה [ומה יוצא מזה], מה ההבדל אם כך הוא או כך? ומשיבים: אי מסתפקא לך מילתא [אם מסופק לך דבר] בהלכות נגעים — עיין בקראי [במקראות], משום שהמקרא מרובה שם, ואי מסתפקא לך מילתא [ואם מסופק לך דבר] בהלכות אהלות — עיין במתניתין [במשנתנו] משום שבמקרא אין ההלכה מפורשת דיה.

ב שנינו במשנה שדינין הם מהדברים שיש להם על מה שיסמכו במקרא. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן [כל הדינים כתובים הם] ומה לשון "יש להם על מה שיסמוכו"? שאם הדבר מפורש אין לומר רק לשון סמיכה בלבד! ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] אלא לכ דברי

רבי. דתניא כן שנינו בברייתא], רבי אומר: מה שנאמר "ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" (שמות כא, כג), כוונתו תשלום ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש תחת נפש ממש? אפשר ללמוד בגזירה שווה: נאמרה נתינה למטה ("ונתתה נפש תחת נפש". שמות כא, כג) ונאמרה נתינה למעלה ("ונתן בפלילים". שמות כא, כב) מה להלן "ונתן בפלילים" הכוונה היא ודאי לממון, אף כאן הכוונה היא לממון. ודבר זה אינו מפורש בכתוב, אבל נסמך עליו.

ג שנינו במשנה כי עבודות אף הן יש להן על מה שיסמוכו. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן [כתובות הן] ואם הדבר מפורש אין לומר רק לשון סמיכה בלבד! ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] אלא לענין העבודה של הולכת הדם. דתניא כן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם" (ויקרא א, ה), זו קבלת הדם שהיא קודמת להולכת הדם למזבח.

ואפקה רחמנא [והוציאה אותה התורה] בלשון הולכה, דכתיב [שנאמר]: "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" (ויקרא א, יג), ואמר מר [החכם]: לשון "הקרבה" זו אינה הקרבה על המזבח אלא זו היא הולכת אברים לכבש שליד המזבח, שמשם מעלים אותם למזבח עצמו ואף הקרבה הכתובה אצל הדם פירושה הולכה.

ומדוע יש חילוף לשונות בין עבודת ההולכה ועבודת הקבלה — למימרא [לומר] שהולכה לא תפקה [תוציא אותה] מכלל עבודת הקבלה, וכל הדינים הנוהגים בקבלה (הנעשית על ידי הכהן, ובימין, ועוד) כולם נוהגים גם בהולכה.

ד שנינו במשנה כי טהרות יש להן על מה שיסמוכו. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן [כתובות הן] במפורש! ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] אלא לשיעור מקוה דלא כתיבא [שאיננו כתוב] בתורה במפורש, דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר: "ורחץ את בשרו במים" (ויקרא יד, ט), ולשון "במים" משמע במים הידועים — במי המקוה. ונאמר: "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא טו, טז), משמע שצריכים להיות מים שכל גופו עולה (נכנס) בהן, וכמה הן מים אלה — אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים לפי זה שנפח מי מקוה הוא ארבעים סאה.

ה שנינו במשנה כי אף טמאות יש להן על מי שיסמוכו. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן [כתובות הן] ואינם צריכות סמיכה! ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] אלא ללמדנו על כעדשה מן השרץ שהיא השיעור המצומצם לטומאת שרץ, דלא כתיבא [שאינה כתובה]. דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר בשרצים: "כל הנוגע בהם במותם יטמא" (ויקרא יא, לא),

יכול בכולן שרק שרץ שלם מטמא, תלמוד לומר: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב), "מהם" משמע — אפילו חלק מהם, אולם אם מהם, יכול אפילו במקצתן בכל שהוא — תלמוד לומר: "בהם" שכוונתו בהם, בשלימותם.

הא [הרי] כיצד אתה מיישב את הסתירה? עד שיגיע (שיגע) במקצתו שהוא ככולו. כלומר, בשיעור חשוב. ושיערו חכמים שיעור זה בכעדשה, שכן חומט שהוא הקטן בין השרצים הללו תחלתו (תחילת בריאתו) הוא בכ גודל עדשה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: השיעור לענין זה הוא כזנב הלטאה, שהוא מקצתו הנחשב ככולו. שהוא חלק מן הלטאה, ומפרכס אף לאחר שנקטע, ומתוך שיש לו חיות מסויימת בפני עצמו שייך להגדירו כ"מקצתו שהוא ככולו".

ו שנינו במשנה כי עריות יש להן על מה שיסמוכו. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן [כתובות הן] במפורש! ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה]

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר