הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.

אמר ר' יוחנן: כסבורין אנו לומר מתחילה שהראיון אין לו שיעור למעלה שאפשר להוסיף ולהביא כמה שרוצים, אבל יש לו שיעור מסויים למטה, שמן התורה אין יוצאים ידי חובה בפחות מזה, כפי שמבואר במשנתנו, עד שבא ר' אושעיא ברבי (הגדול, חכם בדורו) ולימד: הראיון אין לו שיעור מן התורה לא למעלה ולא למטה, אבל חכמים קבעו לכך שיעור, והם אומרים: הראייה — מעה כסף, והחגיגה — שתי כסף.

א ושואלים: מאי [מה פירוש] הראיון הנזכר שם? ונחלקו בכך אמוראים, ר' יוחנן אמר: מצוות הראיון היא לענין ראיית פנים בעזרה, שעולי הרגל יבואו למקדש, וריש לקיש אמר: הכוונה היא לראיית פנים בהבאת קרבן.

ומסבירים את שיטותיהם: בעיקר הרגל כלומר, ביום טוב עצמו כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שמצות הראיון היא ראיית פנים בקרבן, שודאי מצוה לעלות ולהביא קרבן עולה, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בשאר ימות הרגל, בימי חול המועד, האם עליו להביא עולת ראייה. ומוסיפים: כל היכא דאתא ואייתי [כל מקום, מקרה, שבא למקדש והביא קרבנות] — כולי עלמא לא פליגי דמקבלינן מיניה [הכל אינם חלוקים שמקבלים ממנו], כי פליגי דאתא ולא אייתי [כאשר נחלקו היה זה במקרה שבא ולא הביא קרבנות], האם הבאת קרבן רשות היא, או שמוטלת עליו חובה להביא.

שר' יוחנן סבר: מצוות ראיית פנים היא להיות בעזרה, ומשום כך כל אימת דאתי [פעם שבא] לא צריך לאתויי [איננו צריך להביא קרבן], ואילו ריש לקיש אמר: ראיית פנים היא בקרבן, דכל אימת דאתי צריך לאתויי [שכל פעם שבא צריך להביא קרבן].

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן: נאמר "שלוש רגלים תחוג לי בשנה... ולא יראו פני ריקם" (שמות כג, יד-טו), משמע שצריך להביא קרבן כשבאים למקדש! אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה: שם מדובר בעיקר הרגל, ביום הראשון, אבל לא בשאר הימים.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש מברייתא, נאמר: "ולא יראו פני ריקם" וכוונתו — בזבחים (בהמות שזובחים — שוחטים אותן), לומר שצריך להביא עמו זבח. אתה אומר שהכוונה היא בזבחים, או אינו אלא אף בקרבנות כגון עופות ומנחות? ודין הוא, אפשר להבין את הדבר על ידי לימוד השוואה מכוח הסברה; נאמרה מצוות קרבן שלמי חגיגה שהיא לצורך הדיוט שנאכלת לבעלים, ונאמרה מצוות ראייה שהיא לגבוה, מה חגיגה האמורה להדיוט — זבחים, אף ראייה האמורה לגבוה — זבחים ולא דבר אחר.

ומה הן זבחים אלה — עולות דווקא. אתה אומר שזבחים הם עולות, או אינו אלא שלמים שאף הם ממיני הזבחים? אף כאן ודין הוא; נאמרה חגיגה שהיא לצורך הדיוט, שנאכלת לבעלים, ונאמרה ראייה שהיא לצורך גבוה, עולה שכולה כליל לה'. מה חגיגה האמורה להדיוט — בראוי לו שמביא קרבן שלמים שרובו נאכל לבעלים אף ראייה האמורה לגבוה — בראוי לו ולכן יש להביא קרבן שכולו לגבוה — והוא קרבן עולה שכולו כליל על המזבח.

ומוסיפים: וכן בדין (מן הסברה) מטעם אחר: שלא יהא שולחנך מלא בבשר, ושולחן רבך (אדונך, ה'), המזבח הקרוי "השולחן לפני ה'", ריקם, ולכן צריך להביא בחג קרבן עולה. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: ברייתא זו מדברת רק בעיקר הרגל, בחג הראשון, ולא בימים אחרים.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש, שנינו: ר' יוסי בר' יהודה אומר: שלש רגלים בשנה נצטוו ישראל לעלות ברגל: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. ואין נראין חצאין כשרק חלק מן העם יבוא, משום שנאמר: "יראה כל זכורך" (שמות כג, יז), ואין נראין ריקנים בידים ריקות בלא קרבן, משום שנאמר: "ולא יראו פני ריקם"! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: גם כאן מדובר בעיקר הרגל, ולא בשאר הימים.

ולצד שני איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש מברייתא השנויה על הכתוב "יראה כל זכורך" שהכתיב הוא "יראה" והקרי הוא "יראה", ומן ההשוואה של הכתיב והקרי אנו למדים: מה אני בחנם, שהקדוש ברוך הוא מראה פניו ואין על זה בקשת שכר, אף אתם הבאים לראות פני — בחנם. משמע שיש ראיית פנים בלי הבאת קרבן! ראיה זו נחשבת כמכרעת לדברי ר' יוחנן.

אלא יש לדחות מה שאמרנו ולהסביר כך: כל היכא [מקום] דאתא [שבא] ולא אייתי [הביא] קרבן דכולי עלמא לא פליגי דעייל ומתחזי ונפיק [הכל אינם חלוקים שנכנס ומראה עצמו ויוצא] ואינו חייב בקרבן, כי פליגי דאתא ואייתי [כאשר נחלקו היה זה כאשר בא והביא קרבן].

ר' יוחנן שאמר מצוות ראיית פנים ("ראיון") היא להיראות בעזרה על כן סבור הוא כי ראיית פנים בלבד הוא שאמרו שאין לה שיעור, הא [הרי] לקרבן יש לה שיעור ואם מביא קרבן חייב שיהיה לו שיעור מסויים. וריש לקיש אמר: ראיית פנים ("ראיון") פירושה בקרבן, שאפילו קרבן נמי [גם כן] אין לו שיעור.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש: הלא נאמר "הקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך" (משלי כה, יז), שמפרשים אותו גם כמתייחס לקדוש ברוך הוא, שהוא קרוי "רע" לישראל, שאין ראוי להרבות בקרבנות ובמתנות, ומשיבים: התם [שם] מדובר בחטאות ואשמות שמוטב שלא ירבה את הצורך בהם, שימנע מחטא ולא יצטרך להביאם.

וכדברי ר' לוי. שר' לוי רמי [השליך, הראה סתירה בין פסוקים]: כתיב [נאמר] בכתוב אחד: "הקר רגלך מבית רעך", וכתיב [ונאמר] בפסוק אחר: "אבא ביתך בעולות אשלם לך נדרי" (תהלים סו, יג)! ותירץ: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בחטאות ואשמות — מוטב שלא ירבה להביא, כאן בעולות ושלמים מותר להרבות ולהביא.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "הקר רגלך מבית רעך" — בחטאות ואשמות הכתוב מדבר, אתה אומר בחטאות ואשמות או אינו אלא בעולות ושלמים? כשהוא אומר "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי" — הרי עולות ושלמים אמור שיפה וראוי להביאם, הא [הרי] מה אני מקיים "הקר רגלך מבית רעך" — בחטאות ואשמות הכתוב מדבר שבהם אין להרבות.

ב שנינו בברייתא: ואין נראין חצאין. סבר רב יוסף למימר [לומר, לפרש] כך את הדברים: מאן דאית ליה [מי שיש לו] עשרה בנים שלא ליסקו האידנא [יעלו עכשיו] לרגל חמשה ולמחר חמשה, אלא יבואו כולם בבת אחת.