ומחריא תנורא [ומכבדת בו את התנור], שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה, ואייתיתה [לקחה את האוד והניחה אותו על גב רגלה ונכוותה ואז הורע מזלה, ויכולתי לקחת אותה והבאתיה].

אמר ליה [לו] רב ביבי בר אביי למלאך המוות: וכי אית לכו רשותא למיעבד הכי [יש לכם רשות לעשות כך] לקחת אדם טרם זמנו? אמר ליה [לו] מלאך המוות: וכי לא כתיב [נאמר] "ויש נספה בלא משפט" (משלי יג, כג)? אמר ליה [לו] רב ביבי: והכתיב [והרי נאמר]: "דור הלך ודור בא" (קהלת א, ד), משמע שלכל דור יש שנים קצובות שבהן הוא הולך מן העולם!

אמר לו מלאך המוות: דרעינא להו אנא, עד דמלו להו לדרא, והדר משלימנא ליה [אני רועה, מחזיק אותם, עד שימלאו להם שנות הדור, ואחר כך מוסר אני אותם] למלאך דומה הממונה על נשמות המתים. אמר ליה [לו] רב ביבי: סוף סוף שניה מאי עבדת [בשנות החיים שלה מה אתה עושה]? אמר לו מלאך המוות: אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה [אם יש תלמיד חכם שמוותר על חפציו] — מוסיפנא להו ליה, והויא חלופיה [מוסיף אני אותם, את השנים הללו, לו, והרי היא חילופו].

א ושוב לענין הקודם, ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה]; שאמר ה' לשטן: "ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב, ג), אמר: עבד שרבו מסיתין לו אחרים על העבד, ורבו מתחשב בהם וניסת, וכי תקנה יש לו לאותו עבד?! ועוד: ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "הן בקדשו לא יאמין" (איוב טו, טו), אמר: אי [אם] בקדושיו לא יאמין — במאן [במי] כן יאמין?

מסופר: יומא חד הוה קא אזיל באורחא [יום אחד היה ר' יוחנן הולך בדרך], חזייה לההוא גברא דהוה מנקיט תאני [ראה איש אחד שהיה מלקט תאנים], שביק הנך דמטו ושקיל הנך דלא מטו [הניח את אלה שהגיעו לבישול ולקח את אלה שלא הגיעו עדיין]. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לאו הני מעלן טפי [האם לא אלה הבשלות מעולות יותר]? אמר ליה [לו]: הני לאורחא בעינן להו [את אלה התאנים לדרך אני צריך אותן], הני נטרן והני לא נטרן [אלה שעדיין אינן בשלות נשמרות, ואלה הבשלות אינן נשמרות]. אמר ר' יוחנן, היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "הן בקדשו לא יאמין", שיש אנשים כשרים שהקדוש ברוך הוא לוקח אותם מן העולם לפני זמנם משום שהוא יודע בהם שעלולים לבוא לידי קלקול ותקלה,

ושואלים: איני [האם כן הוא]? והא ההוא תלמידא דהוה בשיבבותיה [והרי תלמיד אחד שהיה בשכנותו] של ר' אלכסנדרי ושכיב אדזוטר [ומת בעודו צעיר], ואמר עליו ר' אלכסנדרי: אי בעי האי מרבנן, הוה חיי [אם היה רוצה תלמיד חכם זה, כלומר, הוא עצמו, היה חי], שמעשיו הם שגרמו לו שימות בצעירותו. ואם איתא [ואם יש] מקום לדברי ר' יוחנן, דלמא [שמא] מאותם שנאמר עליהם "הן בקדשו לא יאמין" הוה [היה] אותו תלמיד, ולא חטאיו גרמו לו? ומשיבים: ההוא [אותו תלמיד] מבעט (מזלזל) ברבותיו הוה [היה] וידע ר' אלכסנדרי במעשיו שהם שגרמו לו עונש.

ומסופר עוד: ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה'..." (מלאכי ג, ה), אמר: עבד שרבו מקרבו לדונו, וממהר להעידו — וכי תקנה יש לו?!

על אותו פסוק עצמו אמר ר' יוחנן בן זכאי: אוי לנו ששקל (החשיב) עלינו הכתוב קלות כחמורות, שהרי נמנו שם יחד גם עוונות חמורים שעונשם מיתה, כגון מכשפים ומנאפים, וגם עבירות הנראות קלות כגון עושקי שכר שכיר.

אמר ריש לקיש: כל המטה דינו של גר — כאילו מטה דינו של מעלה, של הקדוש ברוך הוא, שנאמר שם: "ומטי גר" ואנחנו דורשים: "ומטי" כתיב [נאמר], שמטה גר כאילו מטה ועושק אותי. אמר ר' חנינא בר פפא: כל העושה דבר של עבירה ומתחרט בו — מוחלין לו מיד, שנאמר שם: "ולא יראוני", משמע: הא [הרי] אם יראוני, שיהיו יראים אותי ומתביישים מפני — מוחלין להם מיד.

ועוד: ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם" (קהלת יב, יד), אמר: עבד שרבו שוקל (מחשיב) לו שגגות כזדונות, שגם על דבר שנעלם מדעתו של האדם מעניש אותו ה', וכי תקנה יש לו?!

ושואלים: מאי [מה פירוש] "על כל נעלם", איזהו החטא הנעלם מעושהו? אמר רב: זה ההורג כינה שהיתה עליו בפני חברו, וחבירו נמאס בה, שה' שופטו גם על צער זה שגרם לחבירו, בלא כוונה. ושמואל אמר בדומה לכך: זה הרק בפני חבירו וחבירו רואה ונמאס.

ושואלים: מאי [מה פירוש] המשך הכתוב "אם טוב ואם רע"? שנראה שה' דן אדם גם על מעשה טוב שעשה! אמרי דבי [אומרים תלמידי בית מדרשו] של ר' ינאי: זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא, שאמנם עשה מעשה טוב אך בייש בכך את העני. כי הא, [כמו מעשה זה], שר' ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא [ראה אדם אחד שהוא נותן דינר] לעני בפרהסיא, אמר ליה [לו]: מוטב היה שלא יהבת ליה [היית נותן לו], מהשתא דיהבת ליה וכספתיה [מאשר עכשיו שנתת לו וביישתו].

דבי [תלמידי בית מדרשו] של ר' שילא אמרי [אומרים], שמעשה טוב של אדם שעליו דנים אותו הוא זה הנותן צדקה לאשה בסתר בינו לבינה, דקא מייתי לה [שהוא מביא אותה] בכך לידי חשדא [חשד], שמא אתנן נותן לה. רבא אמר: זה המשגר [השולח] לאשתו בשר שאינו מחותך (שלא ניקרו ולא הוציאו ממנו עדיין את גיד הנשה) בערבי שבתות שאז הכל ממהרים, והאשה לא תשים לב, ותבשל בשר האסור באכילה.

ושואלים: והא [והרי] רבא עצמו היה משגר [שולח] בשר כזה לאשתו בערב שבת! ומשיבים: שאני [שונה] אשתו של רבא שהיתה בת רב חסדא, דקים ליה בגווה [שמוחזק לו בה] שהיא בקיאה בהלכה, ויכול היה לסמוך עליה.

ועוד: ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה] נאמר: "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות" (דברים לא, כא), אמר: עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, וכי תקנה יש לו?!

על לשון הכתוב שואלים מאי [מה פירוש] "רעות רבות וצרות"? אמר רב: רעות שנעשות צרות (אויבות) זו לזו, שכל תקנה שעושים לאחת מהן — מזיקה לשניה, כגון מי שנעקץ על ידי זיבורא ועקרבא [צרעה ועקרב] שהרפואה שעושים לעקיצה של זה מזיקה לעקיצה של זה.

ושמואל אמר: זה הממציא לו מעות לעני בשעת דוחקו, שכן לאחר שהוא נחלץ בסיוע כסף זה מדוחקו — הנושה בא מיד אחר כך וגובה ממנו את הכסף. אמר רבא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם] בפתגם עממי: זוזא לעללא לא שכיחא [דינר עבור תבואה איננו מצוי], ואולם לתליתא שכיח [עבור תליה, כשתולים אדם ומכריחים אותו לשלם מצוי הדינר] (ר"ח) ונמצא שאינו יכול ליהנות מהכסף שקיבל.

באותו ענין נאמר: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול" (דברים לא, יז). אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב: כל אדם שאינו בכלל הסתר פנים (שהוא מתפלל ואינו נענה) — אינו מהם, מישראל, שהרי נאמר על ישראל שיסתיר ה' פניו מהם בגלל חטאם, וכן, כל שאינו בכלל "והיה לאכל", שאין הגוים גוזלים את ממונו —