שלמה גזר טומאת ידים לגבי הקדשים, ואתו אינהו וגזור [ובאו הם וגזרו] עליהן אף לגבי תרומה.

א גופא [לגוף] הדברים שהוזכרו קודם בדרך אגב, מביאים את מה שאמר רב יהודה אמר שמואל: שמנה עשר דבר גזרו בו ביום ובשמנה עשר דבר נחלקו קודם. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהושוו, כלומר, שבשמונה עשר דבר, הסכימו! ומתרצים: בו ביום נחלקו, ולמחר, לאחר שכבר נתגלתה ההכרעה במנין הושוו והסכימו שני הצדדים.

ב גופא [לגוף] הדברים שהוזכרו קודם דנים עוד במה שהוזכר שאמר רב הונא שרק בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל. ומביאים את פרטי המחלוקות. האחת, שמאי אומר: מקב בצק יש להפריש חלה, ובפחות מזה אין חובת הפרשה כי אין זה ככמות "ראשית עריסותיכם" (במדבר טו, כ). והלל אומר: מקביים. ואילו חכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא קב ומחצה הוא החייב בחלה. ומשהגדילו המדות וקבעו לקב נפח גדול יותר, אמרו כי לפי מידת הקב החדשה חמשת רבעים של קב קמח הם החייבים בחלה. ר' יוסי אומר: חמשה רבעים עצמם עדיין פטורין, ורק חמשה ועוד משהו חייבין.

ואידך [ומחלוקת אחרת] שהיתה בין הלל ושמאי, שהלל אומר: מלא הין (שנים עשר לוג) מים שאובים שנשפכו לתוך מקווה שעדיין לא הושלם בתוכו שיעורו המלא שהוא ארבעים סאה מים, המים השאובים הללו פוסלים את מי המקוה הנמצאים, ועושים אף אותם כשאובים. ואף אם ישלימו אחר כך את שיעור המקווה במים כשרים יהא פסול לטבילה. והלל השתמש בלשון "הין" (שהוא לשון תורה), ולא "סאה" (שהוא לשון משנה), משום שחייב אדם לומר בלשון רבו , וכך שמעה מפי רבותיו שמעיה ואבטליון. שמאי אומר: רק תשעה קבין מים פוסלים. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא שלא קבעו שיעור לדבר. עד שבאו שני גרדיים (אורגים) משער האשפה שבירושלים והעידו משום (בשם) שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם כנגד דברי חכמי ישראל הגדולים הלל ושמאי. והדגישו את מקצועם ומקומם לומר שעל אף מקצועם שהיה נחשב כבזוי, ומקומם שהיה מקום שאינו מכובד, מכל מקום אין משוא פנים בתורה.

ואידך [ומחלוקת אחרת] שהיתה בין הלל ושמאי, ששמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן. כלומר, אשה המגלה שראתה דם נידה ולא הרגישה מתחילה בדבר, אינה צריכה לחשוש שמא התחילה שפיעת הדם מוקדם יותר לרגע שנוכחה בדבר, ודיה להיות טמאה משעה זו. ואילו הלל אומר: מפקידה לפקידה (מבדיקה לבדיקה), שאשה שראתה דם, אם אינה יודעת מתי התחילה שפיעת הדם הריהי נחשבת טמאה למפרע בכל הזמן שעבר משעת הבדיקה האחרונה שבדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה, אפילו היתה בדיקה זו לימים הרבה (לפני זמן רב). וכל דבר שנגעה בו במשך הזמן נחשב לטמא. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא כללו של דבר: מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה, כלומר, אם בדקה אשה את עצמה לפני זמן רב, אינה צריכה לחשוש אלא ליממה (מעת לעת) האחרונה, לפני ראיית הדם. ואילו מפקידה לפקידה ממעט על יד מעת לעת, שאם בדקה עצמה בתוך היממה הרי קודם לשעת הבדיקה ודאי שהיא טהורה.

ושואלים: ותו ליכא [ויותר מחלוקות אין]? והא איכא [והרי יש] מה ששנינו שהלל אומר שמותר לסמוך ידים על ראשי הקרבנות שמקריבים ביום טוב, ואין בכך משום מלאכה וחילולו של יום טוב, ושמאי אומר שלא לסמוך. ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב הונא את דבריו, הרי זה היכא דליכא פלוגתא דרבוותא בהדייהו [שאין מחלוקת החכמים הגדולים שלפניהם עמם], אבל המחלוקת בדבר הסמיכה ביום טוב עתיקה היא, ונחלקו בה כבר חכמי הזוגות מראשיתם.

ועוד שואלים: והאיכא [והרי יש] עוד את הענין הבוצר ענבים על מנת לדורכם לגת, שנחלקו אם הנוזל היוצא מן הענבים נחשב כיוצא מרצון, ומשום כך מכשיר אותם לקבל טומאה. ששמאי אומר: הוכשר, והלל אומר: לא הוכשר. ודוחים ואומרים: בר מיניה דההיא, דהתם קא שתיק ליה [חוץ מההיא, ששם שתק לו] הלל לשמאי וקיבל בסוף את דעתו.

ג קודם הוזכר שיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. ושואלים: וכי גזירות אלה גזרו שני חכמים אלה שהיו חכמי הזוגות הראשונים? והא רבנן [והרי החכמים] שהיו בשמנים שנה האחרונות של הבית השני גזור [גזרו] זאת! שכן אמר רב כהנא: כשחלה ר' ישמעאל בר' יוסי שלחו לו חכמים: רבי, אמור לנו שוב שנים ושלשה דברים שאמרת לנו פעם משום (בשם) אביך.

שלח להם, כך אמר אבא: מאה ושמנים שנה עד שלא חרב הבית, כלומר, לפני שחרב הבית, פשטה מלכות הרשעה (רומי) על ישראל. שמנים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. ובארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה הסנהדרין מלשכת הגזית וישבה לה בחנויות. על הדברים האחרונים שואלים: למאי הילכתא [למה ההלכה]? מה המשמעות ההלכתית של מעשה זה? אמר ר' יצחק בר אבדימי: לומר שלא דנו עוד דיני קנסות. ותוהים: שהפסיקו לדון דיני קנסות סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? והרי אף דורות רבים לאחר החורבן עוד המשיכו לדון דיני קנסות בארץ ישראל! אלא אימא [תקן ואמור]: שלא דנו עוד דיני נפשות, שכן ניטלה מן הסנהדרין האפשרות לדון למוות, ולכן יצאו מרצון מלשכת הגזית. שעל פי ההלכה, כיון שאין הסנהדרין יושבת במקומה, שוב לה אין סמכות לדון דיני נפשות (תוס'). ואם כן למדנו שחכמי שמונים השנים האחרונות לפני החורבן הם שגזרו טומאה על ארץ העמים!

וכי תימא [ואם תאמר] כי באותם שמנים שנה נמי אינהו הוו [גם כן הם, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, היו], והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כי הלל ושמעון בנו, ונכדו גמליאל, ובנו שמעון נהגו נשיאותן לפני הבית (בעוד בית המקדש קיים) מאה שנה. ואילו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן הוו קדמי טובא [היו קדומים הרבה] לפני הלל!