שכבר נתעסקו בו ברגל, שבאו הרבים לנחמו. כללו של דבר: כל שהוא משום ביטוי של אבל שצריך האבל לעשותו — רגל מפסיקו, וצריך להשלימו אחר כך. וכל שהוא משום עסקי רבים שצריכים לבוא ולנחם — אין רגל מפסיקו, שאף ברגל עושים זאת.

קברו שלשה ימים בסמוך לסוף הרגל, כיון שלא התחילה אבילותו — מונה שבעה ימי אבילות אחר הרגל, אלא שארבעה ימים הראשונים של אבילותו רבים מתעסקין בו לבוא לנחמו, ושלשה ימים האחרונים — אין רבים מתעסקין בו, שכבר נתעסקו ברגל שבודאי באו לנחמו ברגל, למרות שלא חלה אבילות כדינה, ורגל עולה לו למנין שלושים.

והלכה זו שרגל עולה לו מאי לאו אסיפא [האם לא מדובר לגבי סופה] של הברייתא, לענין מי שנקבר ברגל עצמו, ואם כן מפורש (שלא כדברי רבה) שרגל עולה לו למנין שלושים! ודחה רבה: לא, ארישא [על ההתחלה] מדובר, במי שנקבר קודם הרגל, שכיון שהחלו להתאבל עליו עולה למנין שלושים.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממקור אחר, ששנינו: רגל עולה לו למנין שלשים, כיצד? אם קברו בתחילת הרגל מונה שבעה ימי אבל אחר הרגל, ומלאכתו נעשית באותם ימים על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקין בו, משום שכבר נתעסקו בו ברגל, ורגל עולה לו. הרי מפורש כאן שהרגל עולה למנין שלושים גם כשנקבר ברגל, ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דברי רבה.

כי אתא [וכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: אפילו קברו ברגל — עולה לו למנין שלושים, וכן אורי ליה [הורה לו] ר' אלעזר לר' פדת בריה [בנו]: אפילו קברו ברגל.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שקיים כפיית (הפיכת) המטה שלשה ימים קודם הרגל — אינו צריך לכפותה כלל אחר הרגל, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אפילו קיים יום אחד, ואפילו שעה אחת שוב אינו צריך.

אמר ר' אלעזר בר' שמעון: הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל. כלומר, מחלוקת ר' אליעזר וחכמים כבר היתה שנויה במחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים: שלשה ימים, ובית הלל אומרים: אפילו יום אחד.

אמר רב הונא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח שונה: שאמר ר' יוחנן לר' חייא בר אבא ולרב הונא: אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת. ולסיכום ההלכה, רבא אמר: הלכה כתנא דידן [כמו התנא שלנו] בברייתא שאמר שלשה ולפיו נפסוק שאין חושבים התחלת אבילות בפחות משלושה ימים.

רבינא איקלע [הזדמן] לעיר סורא שעל נהר פרת, אמר ליה [לו] רב חביבא לרבינא: הלכתא מאי [ההלכה מה היא] בענין זה? אמר ליה [לו]: אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת.

ב מסופר: יתיב [ישבו] ר' חייא בר אבא ור' אמי ור' יצחק נפחא [הנפח] אקילעא [בחצר] של ר' יצחק בן אלעזר, נפק מילתא מבינייהו [יצא דבר מביניהם] ששוחחו ביניהם, ומתוך דברי כולם עלה סיכום זה: מנין לאבילות שהיא שבעה ימים — דכתיב [שנאמר]: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח, י), מה חג זמנו שבעה ימים — אף אבילות שבעה.

ומקשים: ואימא [ואמור] כמו חג עצרת (שבועות), דחד יומא [שהוא יום אחד] בלבד! ודוחים: הלימוד ההוא מחג השבועות של יום אחד מיבעי ליה [נצרך לו] לכ פי שאמר ריש לקיש. שאמר ריש לקיש משום (בשם) ר' יהודה נשיאה [הנשיא]: מנין לשמועה רחוקה כששמע אדם שאחד מקרוביו מת זמן רב קודם לכן, שאינה נוהגת אבילות אלא יום אחד — דכתיב [שנאמר]: "והפכתי חגיכם לאבל" ואשכחן [ומצאנו] בעצרת דאיקרי חד יומא [שנקרא גם יום אחד] חג.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: בשמועה קרובה — נוהגת אבילות שבעה ושלשים, בשמועה רחוקה — אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה? קרובה — ששמע בתוך שלשים יום למוות, רחוקה — לאחר שלשים, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה — נוהגת שבעה ושלשים.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין — הלכה כרבים, חוץ ממחלוקת זו, שאף על פי שר' עקיבא מקיל וחכמים מחמירין — הלכה כר' עקיבא. ובהתאם לכלל שאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל.

מסופר: רב חנינא אתיא ליה [באה לו] שמועה דאבוה [של מות אביו] מבי חוזאי שהיתה מקום רחוק מבבל, אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא לשאול מה יעשה; אמר ליה [לו] רב חסדא: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. ומסופר עוד: רב נתן בר אמי אתא ליה [באה לו] שמועה דאימיה [של מות אמו] מבי חוזאי, אתא לקמיה [בא לפני] רבא, אמר ליה [לו] רבא: הרי אמרו בו, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד.

איתיביה [הקשה לו] רב נתן לרבא, ממה ששנינו: במה דברים אמורים ששמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד — בחמשה מתי מצוה האחרים (בן ובת, אח ואחות, ואשה), אבל על אביו ועל אמו מתאבל שבעה ושלשים!

אמר ליה [לו]: שיטה זו דעת יחידאה [יחיד] היא, ולא סבירא לן כוותיה [ואין אנו סבורים כמותו]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה ומת אביו של ר' צדוק בעיר גינזק, והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו, ואמרו לו: נהוג באבילות שבעה ושלשים. וכשמת בנו של ר' אחייה בגולה ונודע לו מכך לאחר זמן רב ישב עליו שבעה ושלשים ימי אבילות. הרי שדעה זו היא דעת חכמים אחדים, ולא דעת הכל.

ושואלים: איני [האם כן היא] שזו היא דעת ר' חייא? והא [והרי] רב היה בר אחוה [בן אחיו] של ר' חייא שהוא היה גם בר אחתיה [בן אחותו] של ר' חייא, שאבי רב, אייבו, היה אח למחצה לר' חייא מצד אביו, ואם רב היתה אחות למחצה של ר' חייא מצד אמו, כי סליק להתם [כאשר עלה רב לשם] לארץ ישראל אמר ליה [לו] דודו ר' חייא: האם אבא אייבו קיים (חי) עדיין?