שואלים: מנודין ומצורעין מה הן בתספורת? תא שמע [בוא ושמע] מברייתא: מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס.

ועוד שנו שם: מנודה שמת — בית דין סוקלין את ארונו. ר' יהודה אומר: לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן בסקילה של ממש, אלא בית דין שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו שתשמש כסמל, ללמדך: שכל המתנדה ומת בנידויו ולא ביקש היתר לנידויו, בית דין סוקלין את ארונו.

ועוד: אבל חייב בעטיפת הראש לכסות פניו וראשו, ולמדים זאת מדקאמר ליה רחמנא [ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל באבלו: "ולא תעטה על שפם" (יחזקאל כד, יז), שלא יראה סימני אבל, ומכלל הדברים אתה למד דכולי עלמא מיחייבי [שכל העולם, הכול חייבים] בכך.

ושואלים: מנודה מהו בעטיפת הראש? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו על המתענים על הגשם ולא נשמעה בקשתם: והן מתעטפין ויושבין כמנודין וכאבלים עד שירחמו עליהם מן השמים. משמע שהמנודים מתעטפים כמו האבלים. אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] מנודה לשמים שאני [שונה] דחמיר [שהוא חמור] יותר ממנודה על ידי בית דין.

ושואלים עוד: מצורע מהו בעטיפת הראש? תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנאמר: "ועל שפם יעטה" (ויקרא יג, מה), מכלל הדברים אתה למד שחייב בעטיפת הראש, שמשמעות "יעטה" היא התעטפות. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ועוד בירור הלכה: אבל אסור להניח תפילין, מדקאמר ליה רחמנא [ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל באבלו, שבאופן יוצא מן הכלל "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז), ואנו מבינים ש"פאר" זה הוא כינוי לתפילין, מכלל הדברים אתה למד דכולי עלמא [שכל העולם] אסור בתפילין בעת אבל.

ושואלים: מנודה מהו בתפילין? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה. ושואלים עוד: מצורע מהו בתפילין? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראייה מברייתא הדורשת על מה שכתוב "והצרוע" (ויקרא יג, מה) שהוא לשון ריבוי — לרבות כהן גדול לכל דיני מצורע, ונאמר שם: "בגדיו יהיו פרמים" פירושו — שיהו מקורעים, "וראשו יהיה פרוע" — אין פריעה זו אלא גידול שער, אלו דברי ר' אליעזר.

ר' עקיבא אומר: לומדים גזירה שווה, נאמרה "הוייה" בראש ("ראשו יהיה"), כלומר, נאמר שיעשה מעשה מסויים בראש, ונאמרה "הוייה" בבגד ("בגדיו יהיו"), מה הוייה האמורה בבגד פירושה שעושה דבר שחוץ מגופו, אף הוייה בראש — דבר שחוץ מגופו. מאי לאו [האם לא] המדובר הוא על תפילין, שאסור לו להניח תפילין!

אמר רב פפא: לא, אין להוכיח מכאן, כי אפשר לפרש שמדובר אכומתא וסודרא [על כובע וסודר] שאנשים חובשים על ראשם, ואפשר לפרש שלדעת ר' עקיבא אסור דבר זה למצורע, משום שיש בו הידור יתר.

ונושא נוסף: אבל אסור בשאילת שלום שאיננו שואל בשלום אחרים ואין שואלים בשלומו. ודבר זה נלמד ממה דקאמר ליה רחמנא [שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל: "האנק דם" (יחזקאל כד, יז), משמע שחייב לשתוק ואסור בדיבור בלתי הכרחי.

ושואלים: מנודה מהו בשאילת שלום? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר על המתענים על הגשמים שלא נענו בתפילתם, שהם אסורים בשאילת שלום שבין אדם לחבירו כבני אדם הנזופין למקום. אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] מנודה לשמים שאני דחמיר [שונה שהוא חמור] ממנודה אחר.

ושואלים עוד: מצורע מהו בשאילת שלום? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר: "ועל שפם יעטה" (ויקרא יג, מה), ודרשוהו: שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו, שיהא כמנודה וכאבל, ואסור בשאילת שלום. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שמצורע אסור בשאילת שלום, ושואלים: אם כן,

וניפשוט מינה [ונפתור מכאן], מן המקור הזה, גם לענין המנודה שאף הוא אסור בשאילת שלום! אמר רב אחא בר פנחס משמיה [משמו] של רב יוסף: מי קתני [האם שנינו במפורש] במצורע שאסור הוא בשאילת שלום? הלא רק שיהא כמנודה וכאבל קתני [שנינו], והכוונה: במילי אחרנייתא [בדברים אחרים] הרי הוא כמנודה וכאבל, ואסור נמי [גם כן] בשאילת שלום, ואם כן אין ללמוד מכאן למנודה.

ועוד נושא: אבל אסור בדברי תורה, ודבר זה נלמד מדקאמר רחמנא [ממה שאמר הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל: "האנק דם" (יחזקאל כד, יז) משמע: שתוק ואל תדבר אפילו בדברי תורה.

ושואלים: מנודה מהו בדברי תורה? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מנודה שונה (מלמד תורה) ושונין לו, נשכר לעבודה ונשכרין לו.

מוחרם שהוא נידוי חמור יותר — לא שונה ולא שונין לו, לא נשכר ולא נשכרין לו, אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא יפסיק לגמרי את למודו וישכח הכל, ועושה לו חנות קטנה בשביל פרנסתו כדי חיים בלבד ולא יותר.

ואמר רב: מהי חנות קטנה כעין זו — כגון זבוני מיא [מכירת מים] במקום פקתא [בקעה, שדה] דערבות שלא היו שם מים, ומוכר המים עשוי להרויח מזה מעט מאד. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שמנודה מותר בדברי תורה.

ושואלים עוד: מצורע מהו בדברי תורה? ומביאים ראייה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, נאמר: "...והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב" (דברים ד, ט-י), מה להלן כשקיבלו את התורה היה זה באימה וביראה וברתת (ברעדה) ובזיעה (זעזוע) מחמת האימה,

מכאן אמרו: הזבין, והמצורעין, ובועלי נדות אף על פי שהם טמאים — מותרין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש ובתלמוד בהלכות ובאגדות. ובעלי קריין — אסורין, משום שטומאתם באה להם על ידי יצר ואין בכך אימה ויראה. ומסכמים: אכן, שמע מינה (למד מכאן).

ונושא אחר: אבל אסור בתכבוסת, דכתיב [שנאמר]: "וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת" (שמואל ב' יד, ב).

ושואלים: מנודין ומצורעין מה הן בתכבוסת? תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במפורש: מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

אבל חייב בקריעה, ודבר זה נלמד ממה דקאמר להו רחמנא [שאמר להם הקדוש ברוך הוא] לבני אהרן: "לא תפרמו" (ויקרא י, ו), מכלל הדברים אתה למד דכולי עלמא מיחייבי [שכל העולם, אבלים אחרים, מחוייבים] בקריעה.

ושואלים עוד: מנודה מהו בקריעה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ומוסיפים לשאול: מצורע מהו בקריעה? תא שמע [בוא ושמע], נאמר: "בגדיו יהיו פרמים" (ויקרא יג, מה), ופירושו: שיהו מקורעין, ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

ועוד: אבל חייב בכפיית המטה שהוא הופך את המיטה וישן על גבה, דתני [ששנה] בר קפרא: