ליריד (יום שוק שנקבע ביום המוקדש לפולחן אלילי) של גוים, ולוקחים (קונים) מהם בהמה, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים, וכותב שטרות ומעלה אותם בערכאות שלהן מקיים ומאשר את השטרות בבתי המשפט שלהם, ואף שאפשר לראות בכל אלה נתינת כבוד להם ולאלוהיהם, הותר הדבר מפני שהוא כמציל מידן, שהרי בהזדמנות אחרת לא יוכל להשיג את הדברים הללו. משמע שדבר התלוי בזמן קבוע נחשב כדבר האבד.

מסופר: רב שרא [התיר] לחייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא [לקלוע רשתות בחול המועד]. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מעשה הדיוט הוא, שקליעה זו איננה מלאכת אומנות, אלא דבר שכל אדם יכול לעשות, אבל איזלי [מכמורות מורכבות] — אסור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מעשה אומן הוא.

מסופר: רב יהודה שרא [התיר] לאמי תנורא [עושה התנורים] למיגדל תנורי [לקלוע, לייצר תנורים], ולרבה בר עשבי התיר למיגדל מהולתא [לקלוע נפות]. ושואלים: איני [וכן הוא]? והא תני [והרי שנה] רבה בר שמואל ברייתא זו: ושוין שאין גודלין תנור לכתחילה! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה]; כאן בימות החמה בחול המועד פסח, שהתנור יכול להתייבש עוד בתוך הרגל ויוכלו לאפות בו פת לצורך הרגל — מותר לעשותו בחול המועד, כאן בימות הגשמים בחול המועד סוכות, שהתנור ודאי לא יתייבש ולא יהיה מוכן לאפיה בתוך הרגל — אסור לעשותו בחול המועד.

א משנה עושין מעקה לגג ולמרפסת כאשר הוא מעשה הדיוט לא מלאכה מקצועית, אלא עבודה גסה שכל אחד יכול לעשותה, אבל לא מעשה אומן. שפין את הסדקין שבתנור ומעגילין אותן במעגילה שהוא כלי עץ שבו מחליקים חימר, ומעגלים ביד וברגל אבל לא במחלצים (כף סיידים), שהיא הכלי המיוחד להחלקה זו.

הציר של דלת, והצינור (החור שהציר נכנס בו), והקורה המחזיקה את הדלת, והמנעול והמפתח שנשברו — מתקנן במועד משום שכולם דברים נחוצים ביותר ואי אפשר לדחותם, ובלבד שלא יתכוין מראש לעשות מלאכתו במועד וידחה תיקונים אלה עד לאותה שעה.

וכל כבשין (מאכלים כבושים) שזמן כבישתם קצר, שהוא יכול יכול להספיק ולאכול מהן במועד — כובשן אף בימי חול המועד.

ב גמרא שואלים: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] מעשה הדיוט בבניה? רב יוסף אמר: בהוצא ודפנא [בענפי דקל ודפנה] שאיננו עושה מבנה של ממש. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: צר בצרור ואינו טח בטיט שמסדר את האבנים (הצרורות), אבל אינו טח אותן בטיט.

שנינו במשנה: שפין את הסדקין ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל אבל לא במחלציים. ותוהים: השתא [עכשיו] במעגילה הרי אמרת כי שרי [מותר] — ביד וברגל מיבעיא [נצרכה לומר] שמותר? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: שפין את הסדקין ומעגילין אותן כעין מעגילה ולא במעגילה ממש, אלא בעבודה משוכללת ביד וברגל, אבל לא במחלצים שהוא כלי אומנות המיוחד לכך.

ג שנינו במשנה שהציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: עד ימיו של יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלים בחול המועד, שהיו עובדים בנפחות בדבר האבד, והוא אסר וביטל מלאכה זו. ונדייק: עד ימיו — אין [כן], אולם מכאן ואילך — לא, משמע שכל מלאכת אומנות כעין זו אסורה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שאסרו, הרי זה בדנפחי [במלאכת נפחים], שקולם נשמע ביותר, כאן שהותר, הרי זה בדנגרי [במלאכת נגרים] שאין משמיעים קול גדול.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: יאמרו איפוא, קלא רבה [קול גדול] — אסיר [אסור], קלא זוטר [קול קטן] — שרי [מותר] אפילו כשאין צורך! אלא אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שהתירו — הרי זה במגלי [במגלים], הא [זה] שאסרו — הרי זה בחציני [במפסלות], שכיון שהמגלים אינם עושים רעש כלל התירו. רב פפא אמר: כאן במשנתנו — הרי זה קודם גזירה שגזר יוחנן כהן גדול, כאן בברייתא — הרי זה לאחר גזירה.

רב אשי אמר: הא [זו] ששנו שיש בכך איסור — הרי זה כדעת ר' יהודה. הא [זו] משנתנו — כדעת ר' יוסי. שאמר ר' יצחק בר אבדימי: מאן [מי הוא] תנא זה הסבור כי צריך לעשות שינוי בכל מלאכה הנעשית בחול המועד אפילו בדבר האבד — דין זה הוא שלא כשיטת ר' יוסי, שכן ר' יוסי מתיר במלאכת דבר האבד לעשותה כדרכה (להלן מועד קטן דף יב,א).

אמר רבינא: כמאן מדלינן האידנא קביותא דדשא בחולא דמועדא [כשיטת מי אנחנו מגביהים עתה את המשקוף שמעל הדלת ותוקעים בו מסמרים שיצאו בלי שינוי בחול המועד], כמאן [כדעת מי] — כר' יוסי שהתיר בדבר האבד.

ד שנינו במשנה: כבשין שהוא יכול לאכול במועד — כובשן. מסופר: הנהר בדיתא לבאי כוורי [גרף ממימיו דגים] בחול המועד, אזיל כולי עלמא צוד אייתו כוורא [הלכו כל העולם, הכל, צדו והביאו דגים], שרא להו [התיר להם] רבא למימלח מינייהו [למלוח מהם].

אמר ליה [לו] אביי: והא תנן [והרי שנינו במשנה]: כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד — כובשן, והלא דגים מרובים אלו לא יוכלו להיאכל במועד ואין איפוא להתיר את כבישתם! אמר ליה [לו] רבא: כיון דמעיקרא [שמתחילה] דגים אלו אדעתא דאכילה אייתינהו [על דעת לאכול מהם מיד הביאום] אלא שנתברר שהביאו יותר מכדי צורך אכילה, ועוד, ואי שביק להו פסדי [ואם נניח להם בלא מליחה ייפסדו], אם כן כפרקמטיא האבד דמי, ושרי [כסחורה האבודה הם נחשבים, ומותרים].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שלא כך היה המעשה, אלא שרי להו [התיר להם] רבא מיצד מיזל אייתויי ומימלח [לצוד את הדגים להביא אותם ולמלוח אותם]. אמר ליה [לו] אביי: והא אנן [והרי אנו] כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן תנן [שנינו במשנה], ודגים אלו שנמלחו הרבה אינם ראויים לאכילה עד שיתייבשו היטב!

אמר ליה [לו]: הני נמי מיתאכלי אגב איצצא [אלה גם כן אשר מלחו כעת נאכלים, יכולים להיאכל על ידי סחיטה ולחיצה] שיוציאו מהם את המלח והציר ויאכלם, ואם כן ראויים אף הם במועד. כי הא [כמו המעשה הזה] ששמואל עבדו ליה שיתין איצצי [עשו לו על ידי שישים סחיטות] ואכל דגים מלוחים שנכבשו זה עתה. מסופר: רבא איקלע לבי ריש גלותא עבדי ליה שיתין איצצי [נזדמן לבית ראש הגולה ועשו לו שישים סחיטות] ואכל.

כיון שדובר בענין אכילת דגים בצורות שונות, מספרים: רב איקלע לבי [הזדמן לבית] רב שפיר, אייתו לקמייהו ההוא כוורא תילתא בישולא תילתא מילחא ותילתא טוויא [הביאו לפניהם דג שהיה שליש מבושל שליש מלוח ושליש צלוי].

אמר רב: אמר לי אדא ציידא [הצייד], כוורא סמוך למיסרחיה מעלי [דג סמוך לסרחונו כאשר שהה זמן מסויים הוא מעולה]. ואמר רב: אמר לי אדא ציידא: כוורא, טווייא באחוה [דג, צלה אותו באחיו במלח, שאף הוא בא מן המים], אסוקיה באבוה [העלהו באביו במים שמהם הוא בא], מיכלי בבריה [אכול אותו עם בנו] עם ציר דגים, אשתי עליה אבוה [ושתה עליו מאביו, שתה מים לאחריו].

ואמר רב, אמר לי אדא ציידא: כוורא תחלי וחלבא [דגים שחליים וחלב] ליטעון גופא ולא ליטעון פוריא [שיטען אותם הגוף ושלא תטען אותם המיטה], כלומר, טוב להלך קצת לאחר אכילתם ולא ללכת מיד לישון. ואמר רב, אמר לי אדא ציידא: אחרי אכילת כוורא תחלי וחלבא [דגים שחליים וחלב] מוטב לשתות מיא [מים] ולא שיכרא [שיכר], ואם אין לו מים ישתה שיכרא [שיכר] ולא חמרא