דהא [שהרי] עצים ואבנים בעלמא [בכלל] בשאר דיני התורה לא מטמאו [אינם נטמאים], והכא מטמאו [וכאן בצרעת הבית נטמאים].

ורבי אמר: אצטריך [נצרך] להיאמר בכתוב גם "וביום הראות בו" (ויקרא יג, יד), וגם "וצוה הכהן" (ויקרא יד, לו), דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק "וביום הראות בו", הוה אמינא [הייתי אומר] כרבי יהודה שלדבר מצוה — אין [כן] ממתינים עד שייראה לכהן אבל לדבר הרשות — לא, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "וצוה הכהן" לומר שממתינים גם לדבר הרשות.

ולהיפך, ואי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] "וצוה הכהן" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני [בדברים אלה] הנמצאים בבית — אין [כן] אנחנו דוחים את הטומאה עד שיבא הכהן כיון דלאו [שזאת לא] טומאה דגופיה [של גופו] של האדם ואינה מתוכו אלא בדברים אחרים, אבל טומאה דגופיה [שבגופו] אימא מיחזא חזיא ליה [אמור שמיד צריך לראות אותו] על כן צריכא [נצרך] הדבר להיאמר שאף בזה ממתינים.

א אמר מר [החכם, רבי יהודה] בדרשת הכתוב "וביום הראות בו" (ויקרא יג, יד): יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי (שאין) אתה רואה בו.

ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות]? כלומר, כיצד נובע רעיון זה מלשון הכתוב? אמר אביי: אם לא היתה כוונה זו, אם כן ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "ביום הראות", מאי [מה] הדיוק בלשון "וביום" — שמע מינה [למד מכאן] מ־ו' נוספת זו שאין זה דין מוחלט אלא יש תנאי בדבר: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

רבא אמר באופן אחר: כולה קרא יתירא [כל מקרא זה, מלה זו, יתר] הוא, שאם כן, בלא כוונה זו לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "ובהראות", מאי [מה משמעות ההוספה] "וביום" — שמע מינה שהדבר תלוי בזמן, יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

ומסבירים: ואביי שאינו רואה במלה "וביום" ייתור, לדעתו "וביום" ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר — שהכהן רואה את הנגע רק ביום ולא בלילה.

ושואלים: ורבא דין זה שהכהן רואה ביום ולא בלילה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נובע לו] הדבר ממה שנאמר "לכל מראה עיני הכהן" (ויקרא יג, יב), לומר שהכהן צריך לראות את הנגע ראייה שלימה וטובה, ולא בזמן שאי אפשר לראות כראוי. ואביי יאמר שהכתוב ההוא מיבעי ליה [צריך לו] למעוטי [למעט] כהן סומא (עיור) באחת מעיניו, שאינו רשאי לראות נגעים, שהרי נאמר "עיני הכהן" בלשון רבים.

ושואלים: והלא רבא נמי מיבעי ליה להכי [גם כן צריך לו הפסוק לענין זה]? ומשיבים: אין, הכי נמי [כן, כך גם כן הוא סבור] שבאמת פסוק זה הוא מקור לאותה הלכה,

ואם כן שאין הכהן רואה אלא ביום ולא בלילה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נובע לו] הדבר ממה שנאמר "כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד, לה), שיש כאן הדגשה: "לי" — ולא לאורי, שאינו נזקק לנר ושאר אמצעי עזר כדי לראות.

ואביי, מדוע נזקק הוא לראיה שהביא, כאשר לכאורה מפסוק זה יש הוכחה ברורה לכך? ומסבירים: לדעתו, אי מהתם [אם משם] מפסוק זה בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] כך: הני מילי [דברים אלה] שיש להמתין עד אור היום אמורים בטומאת הבית שהיא טומאה דלאו דגופיה [שאינה בגופו], אבל טומאה דגופיה [שבגופו] שהיא טומאה חמורה אפילו לאורו נמי [גם כן] יבדקנו הכהן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כתוב אחר "וביום" שצריך לראות ביום, לאור יום דווקא ולא באור מלאכותי.

ב משנה ועוד אמר ר' מאיר קולא אחרת בדיני חול המועד: מלקט אדם עצמות אביו ואמו מן הקבר בחול המועד. שמנהג היה לפנים, שהיו קוברים את המתים בתחילה בקבר זמני ומשבלה בשר המת היו מלקטים את העצמות וחוזרים וקוברים אותן בקברי אבותיו. ומותר לעשות זאת במועד מפני ששמחה היא לו שזוכה להביאן לקברי אבותיו.

ר' יוסי אומר: לא ילקט כי אבל הוא לו, שמכל מקום נזכר ומצטער במיתת הוריו.

ולדעת הכל — לא יעורר אדם (יקרא להספד) על מתו, ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום.

ג גמרא שנינו במשנה שרבי מאיר אומר שליקוט עצמות נחשב כשמחה, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המלקט עצמות אביו ואמו — הרי זה מתאבל עליהם כל היום, אבל ולערב אין מתאבל עליהן. ואמר רב חסדא: ואפילו אינו מלקטן מן הקבר אלא היו צרורין לו העצמות בסדינו במקום אחר, כאשר קוברן מתאבל כל אותו היום. ואם כן, נראה שליקוט עצמות דבר של עצב ואבל הוא!

אמר אביי: אימא [אמור] לא מפני ששמחה היא לו הקבורה, אלא מפני ששמחת הרגל עליו, שמתוך שעוסק רבות בענייני שמחת הרגל, הרי הצער שבליקוט עצמות אביו ואמו אינו ניכר כל כך, ששמחת הרגל מבטלתו, ואינו מצטער כל כך.

ד שנינו במשנה: ולא יערער על מתו. ושואלים: מאי [מה פירוש] "לא יערער על מתו"? אמר רב: כד הדר ספדנא במערבא [כאשר מחזר וסובב הספדן בארץ ישראל] ומספיד בעיר, אמרי [אומרים] הספדנים: יבכון עמיה כל מרירי ליבא [יבכו עמו כל מרי הלב], וכשאומרים דברים אלה נזכרים גם אנשים שיש להם צער אחר, ומתאבלים גם הם עמו.

ה שנינו במשנה שאין מספידים קודם הרגל שלשים יום. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] מה עניינם של שלשים יום אלה? שהרי אין מדובר כאן בביטול שמחת המועד!

אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב: איסור זה נובע ממעשה שהיה; מעשה באדם אחד שכינס (אסף) מעות לעלות לרגל, ובא ספדן ועמד על פתח ביתו, ונטלתן אשתו של אותו אדם ונתנתן לו כשכר עבור ההספד ונמנע אותו האיש ולא עלה לרגל מחוסר כסף, ובאותה שעה אמרו: לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום.

ושמואל אמר: