שנכנס לשביעית, כלומר, חרישה שנועדה לסייע לגידולים בשנה השביעית וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית שאסור לקצור בשמינית את התבואה שגדלה בשביעית.

ר' ישמעאל אומר: יש להבין את הפסוק כמשמעו, לענין שבת, וכך יש ללמוד: מה חריש רשות, שהרי אין בתורה חריש של מצוה, אף קציר האמור כאן — רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה, והוא מותר בלא שינוי גם בשבת. ואם כן, לפי ר' עקיבא יש ראיה מן הכתוב לאסור חרישה ערב שביעית!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, יש לדחות את מה שאמרנו ולומר כך: כי גמירי הלכתא [כאשר למדו את ההלכה למשה מסיני], הרי זה למישרי [להתיר] ילדה (נטיעה צעירה) לחרוש בית סאה עבורה. ואילו קראי [הכתובים] שהבאנו — כדי למיסר [לאסור] את הנטיעה הזקינה, שעץ גדול שכבר הושרש מן התורה אין חורשים בשבילו שלושים יום קודם ראש שנת השמיטה, ובאו בית שמאי ובית הלל וגזרו מפסח ועד עצרת.

ותוהים: וכיון דהלכתא למשרי [שההלכה היתה להתיר] ילדה, האם לאו [לא] ממילא תלמד שהזקינה אסירה [אסורה]?! וכל זה הלכה מסיני הוא ולא מן המקראות!

אלא יש לומר באופן אחר: איסור חריש בערב שביעית הוא מכוח הלכתא [ההלכה למשה מסיני] לשיטת ר' ישמעאל, שדורש פסוק זה לענין אחר, ואילו מקראי [מן הכתובים] לשיטת ר' עקיבא.

ור' יוחנן אמר הסבר אחר: רבן גמליאל ובית דינו מדאורייתא בטיל להו [מן התורה ביטלו אותם], שמצאו ראיה מן התורה שאין לאסור כלל עבודת האדמה בערב שביעית.

מאי טעמא [מה הטעם]? גמר [למד] בגזירה שווה "שבת" "שבת" משבת בראשית (שבת סתם, היום השביעי בשבוע): מה להלן בשבת בראשית היא עצמה אסורה במלאכה אולם לפניה ולאחריה מותרין, אף כאן שנת שבת הארץ היא עצמה אסורה, אבל לפניה ולאחריה מותרין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אם כן, לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שאיסור חרישה הוא הלכתא [הלכה למשה מסיני] — וכי אתיא [באה, יכולה לבוא] הגזרה שוה "שבת" "שבת" עקרה הלכתא [ועוקרת הלכה למשה מסיני]? וכן, ומאן דאמר קרא [ומי שאומר שהדבר נלמד מן הכתוב]? וכי אתיא [באה, יכולה לבוא] הגזרה שוה עקרה קרא [ועוקרת את הכתוב]?

אלא אמר רב אשי: רבן גמליאל ובית דינו סברי לה [סבורים הם] בעיקר הדין כר' ישמעאל שאמר שאיסור זה הלכתא גמירי לה [מהלכה למשה מסיני למדוהו] וכי גמירי הלכתא [וכאשר למדו הלכה זו], הריהו רק בזמן שבית המקדש קיים, וראיה לדבר, דומיא [בדומה] להלכה האחרת שנאמרה יחד עמה ניסוך המים השייך לעבודת המקדש. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים — לא חלה הלכה זו, ולכן ביטלוה אחר חורבן הבית.

א שנינו במשנה: אבל אין משקים את השדות בחול המועד, לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון (מים ששואבים בדליים). ושואלים: בשלמא [נניח] מי קילון — איכא [יש] בשאיבתם טירחא יתירא [טירחה יתירה] ולכן אסרוה במועד, אלא מי הגשמים מאי [מה] טירחא איכא [יש] בכך? הלא הם נקווים מעצמם וצריך רק להפנותם אל העצים!

אמר ר' אילעא אמר ר' יוחנן: גזירה מי הגשמים אטו [משום] מי קילון. רב אשי אמר: מי גשמים גופייהו [עצמם] לידי מי קילון אתו [הם באים], שהרי לאחר זמן מה מתמעטים מי הגשמים וצריך לשאוב אותם בדלי.

ומעירים: וקמיפלגי [והם חלוקים] אם לקבל את דברי ר' זירא. שאמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: נהרות המושכים מים מן האגמים — מותר להשקות מהם בחולו של מועד, משום שמים אלה זורמים תדיר ואינם פוסקים, ואילו

מר [חכם זה, רב אשי] אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי ר' זירא, שהרי אסר במי גשמים רק מפני שהם פוסקים, ובמים שאינם פוסקים — אינו גוזר. ומר [וחכם זה, ר' אילעא] לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי ר' זירא, שהרי גזר במי גשמים משום מי קילון, ולכן יגזור גם במים אחרים משום טעם זה.

גופא [לגופו] של הדבר שהזכרנו, אמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: נהרות המושכים מים מן האגמים — מותר להשקות מהן בחולו של מועד.

כאשר אמר רבי זירא הלכה זו איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה לר' זירא: הלא שנינו אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון! אמר ליה [לו] רבי זירא: ירמיה ברי [בני], הני [אלה] האגמים שבבבל — כמיא דלא פסקי דמי [כמים שאינם פוסקים הם נחשבים] ואין אנו חוששים שמא יתמעטו המים ויבואו לטרוח ולשאבם בדליים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הפסיקות (בריכות ארעיות) והבריכות שנתמלאו מים מערב יום טוב — אסור להשקות מהם בחולו של מועד. שמא יפסקו מימיהם ויצטרך להביא מים ממקום אחר. ואם היתה אמת המים עוברת ביניהם והמים זורמים מזו לזו — מותר.

אמר רב פפא: והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים והוא משקה איפוא את רוב השדה בבת אחת, ואין לחשוש שכאשר יפסקו מהבריכות יבואו לשאוב ממקור אחר להשקות חלקים שונים של השדה. רב אשי אמר: אף על פי שאין רובה של אותה השדה שותה, כיון דקא משכא ואתיא [שהיא, התעלה, מושכת ובאה] והמים מוסיפים ובאים אפילו בכמות מועטת — אותו אדם מימר אמר [אומר בלבו] אי לא שתיא לחד יומא [אם אין היא שותה, מושקה, ביום אחד] — תשתי לתרי ותלתא יומי [תשתה, תהיה מושקה, בשנים ובשלושה ימים], ולכן איננו בא לטרוח ולמהר להשקות את מה שלא הושקה תחילה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שתי שדות בית השלחין, אחת מעל גבי השניה, ובעליונה נובע מעיין שמימיו ניגרים לבריכה הנמצאת בשדה התחתונה, ואותה בריכה נוטפת מים שיורדים אליה משדה בית השלחין זו העליונה — מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת המצויה למטה.

ושואלים: והא עבידא דפסקא [והרי הבריכה עשויה שתיפסק] ואז יבוא לדלות מים אחרים ולהשקות! אמר ר' ירמיה: שעדיין היא השדה העליונה מטפטפת לבריכה, שאין המים פוסקים. אמר אביי: והוא שלא פסק מעיין ראשון המשקה את שדה בית השלחין הגבוה ועדיין הוא ממלא את הבריכה, ואפשר אם כן לסמוך על כך ולהשקות את בית השלחין הנמוך.

תניא [שנויה ברייתא] ר' שמעון בן מנסיא אומר: שתי ערוגות שהיו זו למעלה מזו — לא ידלה (ישאב מים באמצעות דליים) מן התחתונה וישקה את העליונה משום טירחה. יותר על כן אמר ר' אלעזר בר שמעון: אפילו ערוגה אחת שחציה נמוך וחציה גבוה — לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום גבוה אף באותה ערוגה עצמה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מדלין לירקות כדי לאוכלן בחול המועד, ואם בשביל לייפותם שיגדלו ויתייפו יותר — אסור, שאסור לטרוח טירחה שאינה הכרחית.

מסופר: רבינא ורבה תוספאה הוו קא אזלי באורחא [היו מהלכים בדרך] חזו לההוא גברא דהוה דלי דוולא בחולא דמועדא [ראו אדם אחד שהיה דולה בדלי בחול המועד], אמר ליה [לו] רבה תוספאה לרבינא: ליתי מר לשמתיה [שיבוא אדוני וינדה אותו], שהרי הוא עובר על דברי חכמים. אמר ליה [לו]: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מדלין לירקות כדי לאוכלן, הרי שאין עבירה בדבר. אמר ליה [לו] רבה תוספאה: מי סברת [האם סבור אתה] מאי [מה פירוש] "מדלין" — מדלין מיא [מים] כדי להשקות ירקות? לא כן הוא, אלא מאי [מה פירוש]