אבל תולדות (מלאכות דומות להן) לא אסר רחמנא [אסרה התורה]. ומקור הדבר דכתיב [שנאמר]: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור" (ויקרא כה, ד-ה).

מכדי [הלא] זמירה בכלל זריעה היא שהרי מטרתה לעודד את הצמיחה, ובצירה בכלל קצירה — נטילת היבול מן הצמח. למאי הלכתא כתבינהו רחמנא [לאיזו הלכה כתבה אותם התורה] במפורש, ולא הסתפקה באיסור הכללי של "שבת שבתון יהיה לארץ"?

אלא הדברים הללו נתפרשו למימרא [לומר לנו]: דאהני [שעל אלה] התולדות של המלאכות המפורשות מיחייב [חייב הוא], אאחרנייתא לא מיחייב [על התולדות האחרות אינו חייב].

ושואלים: וכי על מלאכות אחרות הוא לא חייב? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" אין לי איסור מפורש אלא במלאכות זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח (כריתת העשבים הרעים) שגם הם אסורים — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא". וכוונתו: לא תעשה כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך.

וכן אמרו: מנין שאין מקרסמין (זומרים את האילנות), ואין מזרדין (כורתים את הזרדים היבשים מהעצים), ואין מפסגין (חותכים ענפים גדולים) באילן — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא", שכוונתו: לא תעשה כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך.

וכן, מנין שאין מזבלין את השדות והכרמים, ואין מפרקין אבנים המונחות על עיקר האילן ומפריעות לצמיחתו, ואין מאבקין מכסים באבק את השורשים שנתגלו, ואין מעשנין מעלים עשן מתחת לאילן כדי להשמיד את התולעים שבאילן — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא", כל מלאכה שבשדך לא תעשה, וכל מלאכה שבכרמך לא תעשה.

לכאורה נובע מכאן שכל מלאכה בשדה אסורה, יכול לא יקשקש (יעשה עידור קל) תחת עצי הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים (סדקים שבאדמה) מים, ולא יעשה עוגיות (עיגול עמוק קצת סביב) לגפנים שיצטברו בהן מי הגשמים — תלמוד לומר: "שדך לא תזרע".

וכך נלמד: זריעה בכלל כל מלאכות השדה היתה, שהרי לשיטה זו כל מלאכת הקרקע אסורה, ולמה יצתה (יצאה) זריעה מן הכלל ונכתבה במפורש — כדי להקיש (להשוות) אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת שהיא עבודה שבשדה ושבכרם גם יחד, אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם אסורה, אבל דבר שהוא רק בכרם ואינו בשדה, כלומר שנועד רק לקיום האילנות משנה לשנה — מותר. ואם כן למדנו מברייתא זו שאסורה כל מלאכה בשביעית, ולא רק זריעה וזמירה בלבד!

ודוחים: איסורים אלו שאמרו פרט לזריעה וזמירה, כולם הם מדרבנן [מדברי סופרים] וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב שהבאנו לראיה סמך בלבד הוא] ואינו דין התורה ממש.

אגב הדברים שואלים: וקשקוש (עידור) מתחת לאילנות בשביעית מי שרי [האם מותר]? והא כתיב [והלא נאמר]: "והשביעת תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא) ושנינו על כך: "תשמטנה" — מלקשקש, "ונטשתה" — מלסקל את האבנים שבשדה, הרי שהקישקוש אסור בשביעית!

אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו [שני מיני עידור הם]; חד אברויי אילני [אחד שמטרתו להבריא ולחזק את האילנות] וחד סתומי פילי [ואחד הוא לסתום את הבקעים בקרקע], ויש ביניהם הבדל הלכה למעשה; אברויי [להבריא] את האילן — אסור, שזה מעין מלאכת חרישה, שהרי הוא מחזק את הצמיחה, אולם סתומי פילי [לסתום את הבקעים] — שרי [מותר], משום שעל ידי כך הוא מונע נזק לאילן.

א באותו ענין עצמו איתמר [נאמר]: החורש בשביעית, נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר במהות איסור זה, חד [אחד מהם] אמר: לוקה על כך, וחד [ואחד מהם] אמר: אינו לוקה. ומציעים: לימא [האם לומר] כי ביחס לשיטת ר' אבין אמר ר' אילעא קמיפלגי [חלוקים הם], שאחד מהם מקבלה ואחד אינו מקבלה. שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא: כל מקום שנאמר בתורה כלל במצות "עשה", ופרט הקשור לאותה מצוה ב"לא תעשה" — אין דנים אותו לפי מידת ההלכה בכלל פרט וכלל שאז רואים את הפרט כדוגמה של הכלל ומרחיבים אותו לגבי כל הכלל, אלא רואים זאת כשתי הלכות נפרדות.

ולענייננו, מאן דאמר [מי שאומר] שלוקה גם על חרישה לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת ר' אבין אמר ר' אילעא, ולכן הוא דורש כך: נאמר "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד) — הרי מצוות "עשה" כללית, ואחר כך נאמר "שדך לא תזרע" (ויקרא כה, ד) — הרי פרט באותה מצוה ב"לא תעשה", וחוזר וכולל "שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ה), ומכאן הוא למד שיש איסור "לא תעשה" על כל עבודות האדמה בשביעית, כמו שיש במלאכת הזריעה.

ואילו מאן דאמר [מי שאומר] שאינו לוקה, אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת ר' אבין ולכן על שאר עבודות האדמה שלא נאמרו במפורש — עובר בעשייתן רק במצוות "עשה", ורק על זריעה וזמירה עובר ב"לא תעשה".

את ההצעה הזו דוחים: לא, דכולי עלמא לית ליה [לדעת הכל אין להם, אינם מקבלים] את שיטת ר' אבין אמר ר' אילעא, ולכן, מאן דאמר [מי שאומר] לוקה — שפיר [יפה] שלומד בכלל ופרט וכלל,

ומאן דאמר [ומי שאומר] אינו לוקה, אמר לך [יכול היה לומר לך] טעם אחר: מכדי [הרי] זמירה בכלל זריעה היא מבחינת מהותה, ובצירה בכלל קצירה, אם כן למאי הלכתא כתבינהו רחמנא [לאיזו הלכה כתבה אותם התורה] במפורש? למימר דאהני [לומר שעל אלה] התולדות הוא דמיחייב [שחייב], על תולדה אחרינא לא מיחייב [אחרת אינו חייב], אם כן גילה כאן הכתוב שאינו חייב על מלאכות אחרות שאינן מפורשות, ולכן אינו מחשיב את החרישה כאסורה בשביעית במצות "לא תעשה".

ושואלים: ולא? וכי אינו חייב על מלאכות אחרות? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" (ויקרא כה, ה) אין לי אלא זירוע וזימור שהם אסורים, מנין לעידור ולקישקוש ולכיסוח שאף הם אסורים — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא", לומר: לא תעשה כל מלאכה שבשדך ולא תעשה כל מלאכה שבכרמך.

ומנין שאין מקרסמין (זומרים את האילנות), ואין מזרדין (כורתים את הזרדים היבשים מהעצים), ואין מפסגין (חותכים ענפים גדולים) באילן — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא", שכוונתו: לא תעשה כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך.

וכן, מנין שאין מזבלין את השדות והכרמים, ואין מפרקין אבנים המונחות על עיקר האילן ומפריעות לצמיחתו, ואין מעשנין עושים עשן מתחת לאילן כדי להשמיד את התולעים שבאילן — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא", כל מלאכה שבשדך לא תעשה, וכל מלאכה שבכרמך לא תעשה.

לכאורה נובע מכאן שכל מלאכה בשדה אסורה, יכול לא יקשקש (יעשה עידור קל) תחת עצי הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים (סדקים שבאדמה) מים, ולא יעשה עוגיות (עיגול עמוק קצת סביב) לגפנים שיצטברו בהן מי הגשמים — תלמוד לומר: "שדך לא תזרע".

וכך נלמד: זריעה בכלל כל מלאכות השדה היתה, שהרי לשיטה זו כל מלאכת הקרקע אסורה, ולמה יצתה (יצאה) זריעה מן הכלל ונכתבה במפורש — כדי להקיש (להשוות) אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת שהיא עבודה שבשדה ושבכרם גם יחד, אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם אסורה, אבל דבר שהוא רק בכרם ואינו בשדה, כלומר, שנועד רק לקיום האילנות משנה לשנה — מותר. ואם כן למדנו מברייתא זו שאסורה כל מלאכה בשביעית, ולא רק זריעה וזמירה בלבד!

ודוחים: איסורים אלו שאמרו פרט לזריעה וזמירה, כולם הם מדרבנן [מדברי סופרים] וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב שהבאנו לראיה סמך בלבד הוא] ואינו דין התורה ממש. והרי מכאן שמלבד זריעה וזמירה אסורות כל שאר המלאכות!