"בעתם" בלילי רביעיות (אור ליום רביעי) ובלילי שבתות שאין אנשים הולכים בהם ברחוב, אם מפני חשש המזיקים (ברביעיות. ראה פסחים קיב,ב) או בשל קדושת השבת, וגשמים היורדים בימים אלה אינם מפריעים לאיש.

שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים תמיד בלילי רביעיות ובלילי שבתות ובזמנם, עד שנעשו חטים גדולות ככליות, ושעורים כגרעיני זיתים, ועדשים גדולות כדינרי זהב, וצררו מהם דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם שאין הדבר קורה בכל שנה, שנאמר: "ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו... עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם" (ירמיה ה, כד-כה).

וכן מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש, והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ויצאו העם למלאכתן, וידעו העם שמלאכת שמים בידיהם, שהגשמים יורדים רק בזמן שאינו מפריע למלאכה.

א שנינו במשנה: מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו'. מעשה זה מסופר בהרחבה בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: פעם אחת יצא רוב חודש אדר ולא ירדו עדיין גשמים, שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! התפלל, ולא ירדו גשמים. עג עוגה (מעגל) בעפר, ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר: "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי" (חבקוק ב, א).

אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין טיפות קטנות. אמרו לו תלמידיו: רבי! ראינוך ולא נמות, כלומר, ראינו אותך עושה גדולות, אבל אין הדבר מועיל לנו שלא נמות, כמדומין אנו שאין גשמים יורדים אלא להתיר שבועתך שיירד גשם כל שהוא, אבל לא די הצורך.

אמר חוני: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה, העשויים למלאות בורות שיחין (בורות מאורכים) ומערות (בורות מכוסים תיקרה). ירדו גשמים בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה בשיעורה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ועם כל זה עשה שלא נמות, שכן כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד בהם את העולם.

אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו גשמים כתיקנן, אבל הוסיפו וירדו עד שעלו כל העם להר הבית שהוא מקום גבוה, מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו — כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה.

אף על פי כן, הביאו לי פר ואקריבנו עולה לשם הודאה ותוך כדי כך אתפלל. הביאו לו פר הודאה, סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם — אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה מרובה — אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים, ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח, ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות שצמחו עם הגשמים הללו.

שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא (אילו לא) חוני אתה שאתה צדיק גמור, גוזרני (גוזר הייתי) עליך נידוי על שאתה מתפלל בלשון זה. שאילו היו שנים אלה כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו ונשבע שלא ירדו גשמים, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך שהפרת את דבריו של אליהו על ידי תפילתך וגם יתכן שתהיה שבועתך שבועת שווא, שלא תתקיים,

אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא (מתפנק) לפני המקום, ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, אחר כך אומר לו שטפני בצונן, תן לי אגוזים, תן לי שקדים, אפרסקים ורמונים — ונותן לו. ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג, כה).

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שלחו בני לשכת הגזית (אנשי הסנהדרין הגדולה) לחוני המעגל — עליך הכתוב אומר: "ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. כי השפילו ותאמר גוה ושח עינים יושיע. ימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך" (איוב כב, כח-ל)

"ותגזר אמר" — אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה. "ועל דרכיך נגה אור" — דור שהיה אפל הארת בתפלתך.

"כי השפילו ותאמר גוה" — דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך, "ושח עינים יושע" — דור ששח (שהיה כפוף) בעונו — הושעתו בתפלתך, "ימלט אי נקי" — דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך, "ונמלט בבר כפיך" — מלטתו במעשה ידיך הברורין (הנקיים).

ב כיון שהזכרנו מעשה זה בחוני המעגל, מספרים עליו דבר אחר: אמר ר' יוחנן, כל ימיו של אותו צדיק חוני, היה מצטער על הבנתו של מקרא זה, שנאמר: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים" (תהלים קכו, א), אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא [האם יש מי שישן שבעים שנים בחלום] ואיך אפשר לדמות את גלות בבל שהיתה שבעים שנה, לחלום?

יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא [יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע עץ חרוב], אמר ליה [לו]: האי, עד כמה שנין טעין [עץ זה, עד כמה שנים טוען פירות]? אמר ליה [לו]: עד שבעין שנין [שבעים שנה]. אמר ליה [לו]: פשיטא לך דחיית שבעין שנין [האם פשוט לך שאתה חי שבעים שנה], שאתה נוטע את העץ ודעתך ליהנות ממנו? אמר ליה האי גברא [לו אותו אדם]: עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי [עולם מלא בחרובים מצאתי, כפי ששתלו לי אבותי, כך שותל אני גם כן לבני].

יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים [ישב חוני, אכל פיתו, באה לו שינה, וישן]. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין [הקיפה אותו שן סלע, נעלם מן העין, וישן שבעים שנה]. כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מיניהו [כאשר קם, ראה אדם אחד שמלקט מהם, מן החרובים] אמר ליה [לו]: את הוא דשתלתיה [אתה הוא ששתלת אותו] את העץ הזה? אמר ליה [לו]: בר בריה אנא [בן בנו אני]. אמר ליה [לו]: שמע מינה דניימי שבעין שנין [נמצא מכאן שישנתי שבעים שנה]. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי [וראה את חמורו שנולדו לה עדרים עדרים של חמורים] באותן שנים מרובות.

אזל לביתיה [הלך לביתו] אמר להו [להם] לבני הבית: בריה [בנו] של חוני המעגל מי קיים [האם הוא חי]? אמרו ליה [לו]: בריה ליתא, בר בריה איתא [בנו איננו עוד, בן בנו ישנו]. אמר להו [להם]: אנא [אני] חוני המעגל. לא הימנוהו [האמינו לו] אזל [הלך] לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי [שמע את החכמים שאומרים]: נהירן שמעתתין כבשני [מאירות וברורות הלכותינו כבשנות] חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא [שכאשר היה נכנס לבית המדרש] — כל קושיא דהוו להו לרבנן [שהיתה להם לחכמים] הוה מפרק להו [היה פותר להם]. מששמע זאת אמר להו [להם]: אנא ניהו [אני הוא] ולא הימנוהו [האמינו לו] ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה [עשו לו כבוד כראוי לו]. חלש דעתיה, בעי רחמי, ומית [חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת]. אמר רבא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: או חברותא [חברה] או מיתותא [מיתה], שאדם שאין לו כל חברה מוטב לו שימות.

ג ובקשר לסיפור זה מספרים גם על צאצאיו של חוני שהיו גדולים בצדקותם. מסופר: אבא חלקיה בר בריה [בן בנו] של חוני המעגל הוה [היה], וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה, ובעי רחמי, ואתי מיטרא [וכאשר היה צריך העולם לגשם היו שולחים חכמים אליו, והיה מבקש רחמים, ובא הגשם]. זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא [פעם אחת הצטרך העולם לגשם], שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא [שלחו חכמים זוג חכמים אליו לבקש רחמים שיבא גשם], אזול לביתיה ולא אשכחוהו [הלכו לביתו ולא מצאוהו], אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק [הלכו בשדה ומצאוהו שהיה עודר], יהבו ליה שלמא [נתנו לו שלום]