למתבייש מאחרים, שאז בזיונו מרובה. וכיון שרוצים שראשי העדה יראו צער בעצמם, לכך אחרים מניחים להם את האפר. ושואלים: והיכא מנח להו [והיכן מניחים להם] את האפר? אמר רב יצחק: במקום הנחת תפילין של ראש. וראייה לדבר ממה שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר" (ישעיהו סא, ג), משמע שנתינת האפר צריכה להיות במקום נתינת הפאר, שכמקובל בידינו הוא כינוי לתפילין.

א "רחוב, תיבה, ושקים, אפר, אפר, קבורה, ומוריה" סימן לטעמי ההלכה הבאים. ושואלים לטעמי הדברים שעושים בתענית: למה יוצאין לרחוב? ר' חייא בר אבא אמר: לומר על ידי כך באופן סמלי: זעקנו בצנעא בבית הכנסת ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא ובכך תישמע ותתקבל זעקתנו.

ריש לקיש אמר: הסמל שבדבר הוא, שהם כאומרים: גלינו, תהא איפוא גלותינו מכפרת עלינו, ושואלים מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא [שגולה מבית כנסת אחד לבית כנסת אחר] שלטעמו של ריש לקיש, כיון שגלות היא זו — די בכך, ולטעמו של ר' חייא בר אבא אף שגלות היא זו, מכל מקום כיון שהיא בצינעה אין די בכך.

ולמה מוציאין את התיבה (ארון הקודש) לרחובה של עיר? אמר ר' יהושע בן לוי, לומר על ידי כך: כלי צנוע היה לנו, שתמיד נמצא בסתר, ונתבזה בעוונינו.

ולמה מתכסין בשקים? אמר ר' חייא בר אבא : לומר לך הרי אנו חשובין כבהמה, ששקים אלה עשויים משערה. ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה? אמר ר' יהודה בן פזי: כלומר, כאילו אנו אומרים בשם הקדוש ברוך הוא: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו). ריש לקיש אמר אותו רעיון מכתוב אחר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג, ט) וכך כביכול משתפים את הקדוש ברוך הוא (שארון הקודש הוא סמל לנוכחותו) בצערם של ישראל. ומספרים: אמר ר' זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי [מתחילה כאשר הייתי רואה אותם, את החכמים שהם מניחים] אפר מקלה על גבי תיבה — מזדעזע לי כוליה גופאי [היה מזדעזע כל גופי] מחמת התרגשות.

ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד? פליגי בה [חלקו בכך] ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד [אחד] מהם אמר בטעם הדבר, שהוא כאילו היו אומרים: הרי אנו חשובין לפניך כאפר, וחד [ואחד] מהם אמר: כדי שיזכור לנו הקדוש ברוך הוא אפרו של יצחק אבינו, ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי נתינת עפר סתם. שעפר סתם איננו מזכיר את קרבנו של יצחק, ורק מסמל התבטלות.

למה יוצאין ביום התענית לבית הקברות? פליגי בה [נחלקו בכך] ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד [אחד] מהם אמר, כי דבר זה בא לסמל: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד [ואחד] מהם אמר, שהולכים לבתי הקברות כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין הליכה אצל קברי גוים. שאם הכוונה להראות עצמם כמתים — די בכך, אבל אם רוצים שיבקשו עלינו רחמים — הולכים דווקא לקברי ישראל.

כיון שהבאנו דברים אלה שנחלקו בהם ר' לוי בר חמא ור' חנינא מביאים גם נושא אחר שנחלקו בו, מאי [מה] משמעות הר המוריה, מדוע נקרא כך? פליגי בה [חלקו בכך] ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד [אחד] מהם אמר: הר שיצא ממנו הוראה לישראל, שהרי היא מקום הסנהדרין, מורי כל ישראל ולכן נקרא "מוריה", מלשון מורה. וחד [ואחד] מהם אמר: הר שיצא ממנו מורא (אימה) לגוים, שכן באותו מקום נבחרו ישראל להקדוש ברוך הוא, ו"מוריה" מלשון מורא.

ב שנינו במשנה: הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אם יש שם זקן — אומר זקן, ואם לאו [לא] — אומר חכם, ואם לאו — אומר אדם של צורה, אדם העושה רושם בצורתו ובמראהו. ושואלים: כיון שהזקן קודם לחכם לענין זה, אטו [וכי] זקן דקאמרי [שאמרנו] בתחילה אף על גב דלאו [אף על פי שלא] חכם הוא ומעדיפים מלכתחילה כל אדם הזקן בשנים? אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את הדבר: אם יש שם זקן והוא גם חכם — אומר זקן והוא חכם, ואם לאו — שאין שם זקן חכם — אומר חכם גם אם הוא צעיר, ואם לאו, שאין שם חכם — אומר אדם של צורה.

ומה הוא אומר: אחינו, לא שק ותענית גורמים לכפרת עוונות והיפוך הדין לטובה, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים. שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם "וירא האלהים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג, י).

אגב הזכרת תשובת אנשי נינוה מביאים מה שנאמר בהם: "ויתכסו שקים האדם והבהמה" (יונה ג, ח), מאי הוו עבדי [מה היו עושים]? אסרא [אוסרים] את הבהמות האמהות לחוד ואת הוולדות לחוד, אמרו לפניו: רבונו של עולם! אם אין אתה מרחם עלינו — אין אנו מרחמים על אלו, ואם אין אנו ראויים לרחמים — בעלי החיים לפחות ראויים לרחמים.

נאמר עוד באנשי נינוה: "ויקראו אל אלהים בחזקה" (יונה ג, ח), ושואלים: מאי אמור [מה אמרו]? אלו דברים אמרו שאפשר לקרוא להם "בחזקה"? אמרו לפניו: רבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, צדיק ורשע — מי נדחה מפני מי? ודאי הצדיק מוותר לרשע, ואף אתה ראוי לך שתרחם עלינו.

נאמר: "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג, ח), מאי [מה פירוש] "ומן החמס אשר בכפיהם"? אמר שמואל: אפילו גזל אדם מריש (קורה) ובנאו בבירה (בבנין) — מקעקע (שובר, הורס) את כל הבירה כולה ומחזיר את המריש לבעליו, אף על פי שמתקנת חכמים אפשר להחזיר רק את תמורתו הכספית, אלא רצו לעשות תשובה שלימה ומעולה, שלא ישאר בידם שום דבר מן הגזל.

באותו ענין אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה, ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה — לאדם שתופס (שמחזיק) שרץ מת בידו, שהוא מטמא את הנוגע בו, שאפילו אם הוא טובל בכל מימות שבעולם — לא עלתה לו טבילה, שהרי הטומאה עדיין בידו היא. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה בלבד — מיד עלתה לו טבילה,

שנאמר: "ומודה ועזב ירחם" (משלי כח, יג), משמע שלא די להיות מודה, אלא צריך לעזוב את חטאו ומיד כשהוא עוזב — הרי הוא מרוחם. ואומר: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג, מא). כלומר, לא די לשאת את הכפיים בתפילה, אלא צריך גם לשאת את הלב ולחזור בתשובה.

ג שנינו במשנה: עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהיה לבו שלם בתפילה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם זקן וחכם — אין מורידין לפני התיבה את הגדול בחכמה דווקא, אלא אדם הרגיל בתפילה. (איזהו רגיל) בענין זה? ר' יהודה אומר: מטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם, ויש לו יגיעה בשדה ותחינתו לגשם תהיה בודאי מתוך כוונה גדולה, וביתו ריקם,

ופרקו נאה, ושפל ברך (עניו, המשפיל את עצמו), ומרוצה לעם שחביב על הבריות ורצוי להם, ויש לו נעימה (שבקי בנגינה), וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן. מובן שאדם שיש בו כל המעלות הללו איננו מצוי, ומסופר: ויהבו ביה רבנן עינייהו [ונתנו החכמים עיניהם] כאשר דיברו באדם כגון זה בר' יצחק בר אמי, שבו היו כל התכונות הטובות הללו.