אמר אביי: ברשות היחיד דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהלכה כשיטת רב חסדא, שרשות היחיד נחשבת לחטיבה אחת מלאה עד לרקיע. אלא הכא [כאן, בברייתא זו] מדובר במקרה מיוחד — באילן העומד ברשות היחיד ואילו נופו [ענפיו] נוטה לרשות הרבים, וזרק אדם חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על נופו. שרבי סבר [סבור] כי אמרינן [אומרים אנו] "שדי [זרוק] את נופו בתר [אחר] עיקרו", וחשוב את הצמרת כולה כאילו היתה בתחום רשות היחיד. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] "שדי [זרוק] את נופו בתר [אחר] עיקרו", ומשום כך הצמרת נמצאת שלא ברשות היחיד אלא במקום פטור, ולכן אינו חייב.

א אמר אביי: זרק כוורת, שהיא כחבית עגולה, עשויה קנים לתוך רשות הרבים, והיתה הכוורת גבוהה עשרה טפחים ואינה רחבה (בקוטר) ששה טפחים — חייב. כי מאחר שאין קוטרה מגיע לששה טפחים, אין בשטחה לפי חשבון ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים. ולכן, כוורת זו נחשבת חפץ, ואם זרקה מרשות היחיד לרשות הרבים — חייב. ואולם אם היתה הכוורת רחבה בקוטרה ששה טפחים — פטור, שכיון שיש בשטח הכוורת ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים הריהי כבר נחשבת כרשות היחיד לעצמה, ואין בה משום זריקה מרשות לרשות.

ורבא אמר: אפילו אינה רחבה ששה טפחים — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן אי אפשר לקרומיות של קנה (החלקים הבולטים ויוצאים מאריגת הקנים של הכוורת) שלא יעלו למעלה מעשרה טפחים. ואם כן, נמצא שהכוורת כולה לא הגיעה כלל אל רשות הרבים — שהרי חלק ממנה נמצא עדיין במקום פטור (עשרה טפחים מעל לרשות הרבים).

ואם כפאה לכוורת זו שאין ברוחבה ששה טפחים על פיה, שזרקה כשפיה למטה, במקרה זה אם היתה הכוורת גבוהה רק שבעה טפחים ומשהו — עדיין חייב, שכוורת זו הריהי כשאר חפצים שנפלו לשם. ואולם אם היה גובהה של כוורת זו גדול מזה והגיע לכדי שבעה טפחים ומחצה — פטור, שכן בתוך שלושה טפחים לקרקע אנו מסתמכים על הכלל של "לבוד" שלפיו דבר סמוך בתוך שלושה טפחים נחשב כמחובר, ואנו ממשיכים את מחיצות הכוורת עד לקרקע, ואז נחשב כאילו נגעה כבר הכוורת בקרקע רשות הרבים (כשהוא עדיין במרחק שלשה טפחים) בעוד חלקה העליון עדיין במקום פטור. וכאילו היתה זו כוורת הגבוהה מעשרה טפחים.

ואילו רב אשי אמר: אפילו היה גובה הכוורת שבעה טפחים ומחצה — חייב. שכן אין אנו יכולים להחשיב את מחיצות הכוורת כגבוהות יותר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום שהמחיצות לתוכן עשויות, שמחיצותיה של הכוורת אין להן כל תפקיד מעבר לתחומה הממשי, ועל כן, אין מקום להאריך את המחיצות מדין לבוד. ומשום כך, אם אין הכוורת גבוהה מעשרה טפחים הרי היא כחפץ בלבד.

ב אמר עולא: עמוד שגובהו תשעה טפחים שהיה עומד ברשות הרבים והיו רבים מכתפין עליו, כלומר, נעזרים בו כדי להקל על עצמם להרים משא על כתפיהם, וזרק חפץ מרשות היחיד ונח על גביו, על גבי העמוד — חייב. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — על פי כלל זה: כל דבר הבולט מרשות הרבים פחות משלשה טפחים מדרס דרסי ליה [דורסים אותו, דורכים עליו] הרבים, והוא נחשב כחלק מן הקרקע. משלשה ועד תשעה טפחים — לא מדרס דרסי ליה [דורסים עליו] הרבים ולא כתופי מכתפי [מכתפים] עליו. ואולם דבר שגובהו תשעה טפחים ודאי מכתפי עילויה [מכתפים עליו], וכיון שרבים משתמשים בו הריהו רשות הרבים, למרות גובהו.

בהסתמך על דברי עולא אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: גומא העמוקה טפחים אחדים מקרקע רשות הרבים מאי [מה] דינה? האם אף היא תיחשב, בהתאם לכלל של עולא, כחלק מרשות הרבים? שכן בדרך כלל בהלכות שבת אין מבחינים בין דבר המוגבה מעל שטח, לבין הנמוך מן השטח הזה. אמר ליה [לו] רב יוסף: וכן בגומא, שייכות אותן הלכות. ואילו רבא אמר: בגומא לא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון שתשמיש על ידי הדחק לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] כתשמיש, וגומא, אף אם עומקה תשעה טפחים אינה מקום נוח לשימוש ואין להשוותה לעמוד בגובה זה.

איתיביה [הקשה לו] רב אדא בר מתנא לרבא מממה ששנינו בברייתא: היתה קופתו [סלו] מונחת ברשות הרבים והיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה — אין מטלטלין חפץ לא מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה, לפי שקופה זו דינה כרשות היחיד. ואם היה גובהה פחות מכן — מטלטלין מתוכה לרשות הרבים, ולהיפך. ומוסיפה הברייתא: וכן בגומא. מאי לאו אסיפא [האם לא נאמר דבר זה על הסוף] של הברייתא, כלומר, שגומא הפחותה מעשרה טפחים מטלטלים מתוכה לרשות הרבים. והרי זה כדעת רב יוסף, שגומא בטלה לרשות הרבים: ודחה רבא: לא, ארישא [לא נאמר דבר זה אלא על ראשה של הברייתא], שאם היתה הגומא עמוקה עשרה טפחים אין מטלטלים ממנה, כי היא רשות היחיד גמורה, אבל אין להסיק מכאן לגבי גומא שעומקה פחות מעשרה טפחים.

עוד איתיביה [שאל אותו] רב אדא בר מתנא את רבא ממה ששנינו בברייתא אחרת העוסקת בדיני עירובי תחומים: