איפוך אנא [אהפוך אני] שחצי היום הראשון יתפללו, וחצי היום השני יעסקו בענייני הציבור! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך] לומר כך, דכתיב [כיון שנאמר] באותו ענין: "ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה" (עזרא ט, ד), וכתיב [ונאמר]: "ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל ה' אלהי" (עזרא ט, ה), משמע: תחילה עוסקים בענייני הציבור, ואחר כך מתפללים.

א אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כל יום שהוא משום אבל, כגון תשעה באב ואבל באבלו הפרטי — אסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן, וכל שהוא משום תענוג, כלומר, יום שרק אסור להתענג בו כגון תענית צבור, בחמין — אסור לרחוץ, שיש בכך משום תענוג, אולם לרחוץ לשם נקיון בצונן — מותר.

אמר רב אידי בר אבין: אף אנן נמי תנינא [אף אנחנו גם כן שנינו] ראייה לדבר, ששנינו במשנתנו: ונועלין את המרחצאות, משמע שרק בחמין אסור לרחוץ. אמר ליה [לו] אביי: ואי [ואם] אף בצונן היה אסור לרחוץ, וכי "סוכרין [סותמים] את הנהרות" מבעי ליה למיתני [צריך היה לו לשנות]?! שהרי את הנהרות אי אפשר לסתום שלא יוכל אדם להתרחץ בהם כלל, ולכן אין מכאן ראייה, שהרי יתכן שאסור לרחוץ גם בצונן, אלא שאין דרך למנוע מן הכל לרחוץ בצונן.

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי להסביר את דברי אביו, אבא, רב אידי בר אבין, הכי קשיא ליה [כך היה קשה לו]: מכדי תנן [הלא שנינו במשנה]: אסור ברחיצה, ואם כן נועלין את המרחצאות למה לי לומר, מה למדים אנו מכאן להלכה? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שבא הדבר ללמדנו כי בחמין — אסור, ואילו בצונן מותר.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] לרב חסדא האומר כי אבל אסור בטבילה אף בצונן, מברייתא זו: כל חייבי טבילות — טובלין כדרכן בין שחל יום הטבילה בתשעה באב, בין ביום הכפורים. ונברר, במאי [במה] טובלים? אילימא [אם תאמר] שטובלים בחמין, אולם טבילה בחמין מי איכא [האם ישנה]? והלא מים שאובין נינהו [הם], שאפשר לחמם מים רק כאשר שואבים אותם ומחממים אותם בכלים, ומים שאובים פסולים למקווה.

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן על מי שהוא טובל בצונן, ואם כן נדייק: וחייבי טבילות — אין [כן] הם שמותרים לטבול בצונן בתשעה באב וביום הכיפורים, אולם איניש אחרינא [אדם אחר], וכגון שהוא אבל — לא. אמר רב חנא בר קטינא: אין ראייה מכאן, כי אפשר לומר שלא נצרכה אלא לחמי טבריה שחמים הם מעצמם ואינם שאובים, ואפשר איפוא לטבול בהם.

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה] של אותה משנה: אמר ר' חנינא סגן הכהנים: כדי (ראוי) הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה פעם אחת בשנה, שמפני אבל החורבן בתשעה באב ראוי לדחות את זמן הטבילה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי בצונן מותר — ירחץ (יטבול) בצונן, ולא ייבטל מהטבילה ואף לא יבטל איסור שבתענית! אמר רב פפא: אפשר לומר שמדובר באתרא דלא שכיח [במקום שאין מצוי] צונן, כלומר, מקום שבו מצויים מעיינות חמים בלבד, ואין שם צונן, ובמקרה זה אמרו שלא יטבול אלא ימתין למחר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראייה אחרת, ממה ששנינו: כשאמרו שבתענית אסור במלאכה — לא אמרו אלא ביום, אבל בלילה — מותר. וכשאמרו שאסור בנעילת הסנדל — לא אמרו אלא בעיר. אבל בדרך — מותר. הא כיצד? כאשר יוצא לדרך נועל נעליו, ומש נכנס לעיר, בסוף דרכו — חולץ. וכשאמרו אסור ברחיצה — לא אמרו אלא לרחוץ את כל גופו, אבל לרחוץ את פניו ידיו ורגליו בלבד — מותר, וכן אתה מוצא אותו דין גם במנודה וגם באבל, שאף הם אסורים בסיכה ברחיצה ובנעילת הסנדל.

ומבארים את ההוכחה: מאי לאו אכולהו [האם לא מדובר על כולם], גם על מנודה וגם על האבל, בכל פרטי האיסורים הללו. ונבאר: ובמאי עסקינן [ובמה אנו עוסקים] לענין רחיצה, אילימא [אם תאמר] שמדובר פה ברחיצה בחמין, אם כן, רחיצת פניו ידיו ורגליו מי שרו [האם מותרים]? והאמר [והרי אמר] רב ששת: אבל אסור להושיט אפילו אצבעו בחמין כדי לרחוץ אותה! אלא לאו [האם לא] מדובר פה ברחיצה בצונן, ונלמד מכאן שאבל אסור ברחיצת גופו כל עיקר, אפילו בצונן, בניגוד לדברי רב חסדא שהתיר בצונן!

ודוחים: לא, לעולם תפרש שמדובר ברחיצה בחמין, ודקא קשיא לך [ומה שקשה לך] "וכן אתה מוצא במנודה ובאבל", לא לענין רחיצה נאמרו הדברים אלא — אשארא [על שאר] הדברים, שאסורים הם במלאכה ובנעילת הסנדל.

ומציעים עוד ראיה: תא שמע [בוא ושמע] מברייתא, שאמר ר' אבא הכהן משום (בשם) ר' יוסי הכהן: מעשה ומתו בניו של ר' יוסי בן ר' חנינא, ורחץ בצונן כל שבעה ימים של אבלותו. משמע שרחיצה מותרת לאבל! ודוחים: התם [שם] היה מקרה מיוחד כשתכפוהו אבליו, שאירעו לו אסונות אלה, מיתת בניו, בזה אחר זה, ונמשכה תקופת האבל זמן מרובה ולכן הותר לו לרחוץ כדי שלא יבוא לידי סבל מרובה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] כעין זה: תכפוהו אבליו זה אחר זה, אף שאבל אסור בתספורת, אם הכביד שערו ביותר — מיקל ומספר משיער ראשו בתער, ומכבס כסותו במים. ולכן אף לענין רחיצה התירו במקרה כזה.

ואמר רב חסדא בפירושה של ברייתא זו: מיקל שערו בתער אבל לא במספרים כדרך תספורת רגילה, רוחץ כסותו במים ולא בנתר (כעין סבון) ולא בחול שרוחצים בו.

אמר רבא: אבל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה ימים של אבילות, מידי דהוה אבשרא וחמרא [כפי שהוא הדין לגבי בשר ויין] שמותר לו לאכול מהם, ואף בצונן לא אסרו עליו, למרות שיש בכך הנאה מסויימת. מיתיבי [מקשים] על כך: