סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי", שהרי נאמר ביום הכיפורים, ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"שיהו כל תרועות של החדש השביעי זה כזה.

ומנין לשלש מחזורי תקיעות של שלש שלשתלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה" (ויקרא כה, ט), ונאמר: "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד), ונאמר: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), הרי שלוש תקיעות אמורות.

ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, שהרי לא כולם נאמרו בראש השנה — תלמוד לומר: "שביעי" "שביעי" לגזירה שוה.

הא כיצד עושים למעשה? תוקעים שלש מחזורי תקיעות שהן תשע תקיעות בודדות. שיעור תקיעה כשיעור התרועה, שיעור תרועה כשיעור שלשה שברים. ולאחר שהבאנו את הברייתא אנו באים לעיין בה.

האי תנא, מעיקרא מייתי לה בהיקישא [תנא זה מתחילה מביא, מוכיח את דבריו על ידי ההיקש] של המילים "בחודש השביעי", לומר שכל שנעשה בחודש השביעי יהיה באותו אופן, והשתא מייתי לה [ועכשיו מביא את הדבר] בגזירה שוה של המילים "שביעי" "שביעי", וכיצד שינה בתוך אותה הברייתא את מהלך ההוכחה? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: אי לאו [אם לא] היתה גזירה שוה, הוה מייתינא לה בהיקישא [היו מביאים, משיגים דבר זה על ידי ההיקש], השתא דאתיא [עכשיו שבאה] גזירה שוה ללמד — אכן היקישא לא צריך [ההיקש איננו נחוץ].

ומעירים: והאי תנא מייתי לה [ותנא זה שנביא את דבריו מביא את זאת, מוכיח את הדברים] בגזירה שוה, ממה שנאמר במדבר. דתניא כן שנינו בברייתא] על הכתוב: "ותקעתם תרועה" (במדבר י, ה), ומכאן נלמד כי תקיעה היא קול בפני עצמה, ותרועה היא קול בפני עצמה. אתה אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה, או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא, ואין אלה אלא מילים נרדפות — כשהוא אומר: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (במדבר י, ז), הוי אומר: תקיעה היא קול בפני עצמה ותרועה היא קול

בפני עצמה. ומנין שנדרש קול תקיעה פשוטה לפניה, לפני התרועה — תלמוד לומר: "ותקעתם תרועה" (במדבר י, ה), כלומר: תתקעו — קול פשוט, ואחר כך תרועה. ומנין שפשוטה לאחריהתלמוד לומר: "תרועה יתקעו" (במדבר י, ו), קודם תרועה ולאחר מכן יתקעו.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך להוכחה זו, כי יש לו הוכחה אחרת: הרי הוא אומר בכתוב זה: "ותקעתם תרועה שנית" (במדבר י, ו), שאין תלמוד לומר "שנית", שהרי הדבר מובן מעצמו מן ההקשר, ומה תלמוד לומר "שנית"זה בנה אב, כלומר, זה מקור ובסיס לקביעה כללית: שכל מקום שנאמר "תרועה"תהא תקיעה שניה לה. אין לי אלא במדבר, שכך יש לעשות בתקיעות, בראש השנה מנין? תלמוד לומר: "תרועה" "תרועה" לגזירה שוה.

ושלש תרועות נאמרו בראש השנה: "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד), "יום תרועה" (במדבר כט, א), "והעברת שופר תרועה" (ויקרא כה, ט), ושתי תקיעות לכל אחת ואחת מן התרועות, אחת לפניה ואחת לאחריה.

מצינו למדין: שלש תרועות ושש תקיעות נאמרו בראש השנה, שתים מהן מדברי תורה, ואחת מדברי סופרים, שהיא נלמדת ממדרשי המקראות ואינה מפורשת בכתוב. כיצד? "שבתון זכרון תרועה" "והעברת שופר תרועה" — הוא מדברי תורה, ומה שנאמר: "יום תרועה יהיה לכם" לתלמודו הוא בא, ללמד ענין לעצמו, ולא לענין התקיעות.

ר' שמואל בר נחמני אמר בשם ר' יונתן: תקיעה אחת היא מדברי תורה, ושתים מדברי סופרים. כיצד? "והעברת שופר תרועה" הוא מדברי תורה, ומה שנאמר: "שבתון זכרון תרועה" ו"יום תרועה יהיה לכם"לתלמודו הוא בא.

ושואלים: מאי [מה פירוש] ש"יום תרועה" לתלמודו הוא בא, מה למדים מכאן? ומסבירים: מיבעי [צריך] ללמוד אותו לענין זה: שהתקיעה היא ביום ולא בלילה, ולכן באה ההדגשה "יום תרועה".

ושואלים: ואידך [והאחר] ביום ולא בלילה שאיננו לומד מפסוק זה, מנא ליה [מנין לו] הלכה זו? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, הוא לומד את הדבר], ממה שנאמר "ביום הכפרים" לענין יובל, וכיון שנאמר "ביום" — כוונתו ביום ולא בלילה.

ומקשים: אי [אם] מהמילים "ביום הכפרים" יליף [הוא לומד], אם כן נגמור נמי מיניה [שילמד גם כן משם] לענין הצורך בתקיעה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ולא יצטרך ללימוד זה כלל! ומשיבים: "והעברת" "תעבירו" לא משמע להו [אינו נשמע להם] כפירוש הענין, שלדעתם אין מילים אלה מתארות את קול השופר, אלא לענין אחר.

ושואלים: אלא מאי דרשי בהו [מה הם דורשים בהן, במילים הללו]? ומשיבים: "והעברת" מפרשים הם כד ברי רב מתנא, שאמר רב מתנא: מה שנאמר "והעברת", כוונתו: שבשעת התקיעה צריך להיות השופר כדרך העברתו, כפי שהוא בראש האיל, ולא הפוך, ו"תעבירו" דקאמר רחמנא [שאמרה התורה] בא להוציא מפירוש מוטעה שלולא החזרה הייתי סבור שפירוש "תעבירו" הוא נעבריה [שיעבירנו] ביד ולא יתקע, ולכן צריך את שניהם.

ושואלים: ואידך [והאחר] שפירש "תעבירו" לענין קול התקיעה, מהיכן לומד הוא הלכה זו? ומשיבים: את ההלכה של רב מתנא למדים מדשני בדיבוריה [ממה ששינה הכתוב בדיבורו] ולא אמר "יתקעו" אלא "תעבירו" אנו מבינים שהוא דרך העברתו, ואילו

"תעבירו" בידלא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר] ולפרש כן, דגמר [שהוא לומד] "עברה" "עברה" ממשה; כתיב הכא [נאמר כאן]: "והעברת שופר תרועה", וכתיב התם [ונאמר שם]: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה" (שמות לו, ו), מה להלן במשה, ההעברה היא בקולאף כאן בקול.

ושואלים: ולהאי תנא דמייתי לה [ולדעת תנא זה שלומד אותה] את התקיעה בראש השנה ממה שהיה במדבר בזמן אסיפת העדה, אי [אם כן] מה להלן (במדבר היו אלה) חצוצרות, אף כאן בראש השנה חובת התקיעה תהיה בחצוצרות?

תלמוד לומר: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד), ופירושו: איזהו חג שהחדש, הירח החדש, מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה. ששאר החגים חלים תמיד ימים אחדים בתוך החודש והירח נראה בהם יפה ורק בראש השנה עדיין אין הירח נראה, וקאמר רחמנא [ואמרה התורה]: "תקעו בחודש שופר", הרי שחובת התקיעה מן התורה בשופר ולא בדבר אחר.

א בדרך תקיעת השופר אתקין [התקין] ר' אבהו בקסרי שיתקעו באופן זה: ראשית תקיעה, ולאחריה שלשה שברים, כלומר, קולות שבורים ארוכים, ואחריהם תרועה, קול המורכב מקולות קצרים הבאים רצופים זה אחר זה, ולאחר מכן שוב תקיעה. ושואלים: מה נפשך מה שיטתו, מה רצונו בזה? אם לדעתו תרועה (שהיא לכל הדיעות קול הקרוי "יבבה") הוא ילולי יליל [קול יללה], קולות קצרים רצופים — לעביד [שיעשה] תקיעה תרועה ותקיעה, ואם סבור הוא שקול יבבה הוא גנוחי גנח [קול גניחות] ארוכות ושבורות — לעביד [שיעשה] תקיעה ושלשה שברים ותקיעה, ומדוע תיקן שיעשו גם שברים וגם תרועה?

ומשיבים: מספקא ליה [מסופק היה לו] לר' אבהו אי גנוחי גנח אי ילולי יליל [אם פירושו גניחה או פירושו יללה] וכדי לצאת ידי שניהם צירף את שני סוגי הקולות. מתקיף לה [מקשה על כך] רב עוירא: כיון שהוא מסופק, וכיון שצריך להשמיעך קול אחד של תרועה ודלמא ילולי הוה [ושמא קול זה, קול יללה היה] וקא [והרי הוא] מפסיק בשלשה שברים בין תרועה לתקיעה, על ידי תיקון זה של ר' אבהו, ואם כן, הרי לפי השיטה האחרת הוא פסול! ומשיבים: מדובר כאן דהדר עביד [שחוזר אחר כך ועושה] תקיעה תרועה ותקיעה ועל ידי כך הוא יוצא גם ידי ספק זה. מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: ודלמא גנוחי הוה [ושמא קול גניחה, אנחה הוא זה] וקא מפסקא [ומפסקת] התרועה בין השברים לתקיעה! ומשיבים: דהדר עביד [שחוזר אחר כך ועושה] תקיעה שברים תקיעה כדי לצאת גם ידי ספק זה.

ושואלים: כיון שהיה עושה בשני האופנים אלא ר' אבהו מאי אתקין [מה התקין], כלומר, מה תועלת בתקנתו? שהרי אי גנוחי גנח [אם גניחה היא]הא עבדיה [הרי עשה אותה], ואי ילולי יליל [אם יללה היא]הא עבדיה [הרי עשה אותה]! ומשיבים: מספקא ליה דלמא גנח ויליל [מסופק לו שמא הוא גניחה ויללה יחד].

ושואלים: אי הכי [אם כך] שהיה מסופק אם היו כאן שני קולות יחד, ליעבד נמי איפכא [שיעשה גם כן להיפך]: תקיעה תרועה שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח [שמא קול זה היה של יללה וגניחה]! ומשיבים: דבר זה איננו מסתבר, כי סתמא דמילתא כי מתרע באיניש מילתא [סתמו של דבר כאשר קורה לאדם דבר רע]ברישא גנח והדר יליל [מתחילה הוא גונח ואחר כך הוא מילל] אבל לא להיפך, ולכן הוסיף רק קול מורכב זה.

ב שנינו במשנה: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים — יצא רק ידי חובת אחת. אמר ר' יוחנן: שמע

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר