וקבעיה רביה בשמיה [וקבעו רבו בשמו] ומונים אותה בין תקנותיו.

א משנה סדר ברכות של ראש השנה כיצד? אומר אבות שהיא הברכה הראשונה ("מגן אברהם") שבשמונה עשרה, וגבורות ("מחיה מתים"), וקדושת השם ("אתה קדוש") וכולל מלכיות עמהן בברכת קדושת השם ואינו תוקע אחריה.

ומוסיפים ברכה מיוחדת לקדושת היום ותוקע לאחריה. ואומר ברכה של זכרונות ותוקע, ולאחריה אומר ברכת שופרות ותוקע, ואחר כך אומר כדרך שמסיימים כל תפילה כרגיל, בברכת העבודה ("רצה") והודאה ("מודים") וברכת כהנים, אלו דברי ר' יוחנן בן נורי.

אמר לו ר' עקיבא: אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר אותה לעצמה? אלא כך הסדר: אומר אבות וגבורות כרגיל, וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואחר כך אומר עבודה והודאה וברכת כהנים.

ב גמרא שנינו במשנה, אמר לו ר' עקיבא: אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר? ותוהים: למה הוא מזכיר?! מה מקום לשאלה זו? הלא רחמנא אמר אידכר [התורה אמרה הזכר] וכיון שמצוה להזכיר, אין לקשרה בהכרח עם תקיעת השופר! אלא כך היתה כוונתו: למה עשר, כלומר, למה אומר עשרה פסוקים בברכה זו כמו בברכות האחרות לימא [שיאמר] תשע או פחות, שהרי הואיל ואשתני [והשתנתה] ברכה זו בחסרון תקיעה תשתנה גם במספר הפסוקים שבה!

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאומרים ברכת אבות — שנאמר: "הבו לה' בני אלים" (תהילים כט, א) במובן: הזכירו לפני ה' את החזקים, התקיפים, ומכאן — שמזכירים את גדולת האבות. ומנין שאומרים גבורות — שנאמר: "הבו לה' כבוד ועז" (תהילים כט, א). ומנין שאומרים קדושות — שנאמר: "הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש" (תהלים כט, ב).

ומנין שאומרים בתפילת ראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות? ר' אליעזר אומר: דכתיב [שנאמר]: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד), וכך יש לפרשו: "שבתון" — זה רמז לברכה שמזכירים בה קדושת היום, "זכרון" — אלו זכרונות, "תרועה" — אלו שופרות, "מקרא קדש" פירושו: קדשהו בהמנעות מעשיית מלאכה.

אמר לו ר' עקיבא: מפני מה לא נאמר אחרת: "שבתון" — שבות, שבו פתח הכתוב תחילה, שסברה היא לומר שמתחלה נאמר עיקר הדבר — שיום זה הוא יום חג המנוע מעשיית מלאכה! אלא כך צריך לדרוש את הכתובים: "שבתון" — פירושו קדשהו בהמנעות מעשיית מלאכה, "זכרון" — אלו זכרונות, "תרועה" — אלו שופרות, "מקרא קדש" — זו קדושת היום.

אם כן מנין שאומרים מלכיות? תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: נאמר שם "אני ה' אלהיכם" (ויקרא כג, כב) שהוא הזכרת אלוהותו של הקדוש ברוך הוא, והיא מלכותו בעולם, ונאמר סמוך לו: "בחדש השביעי" (ויקרא כג, כד) — זו מלכות שצריך לומר ביום זה.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו צריך לפסוק זה, הרי הוא אומר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר י, י), שאין תלמוד לומר בסוף הפסוק לומר שוב "אני ה' אלהיכם", ומה תלמוד לומר בהדגשה זו של "אני ה' אלהיכם" — זה בנה אב, כלומר, כאן מקור ויסוד להלכה, שלכל מקום שנאמר בו זכרונות — יהיו בו מלכיות עמהן.

ג ומעתה חוזרים לבעיה שבמשנתנו: והיכן אומרה לקדושת היום? תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: עם המלכיות אומרה, וטעמו: מה מצינו בכל מקום, כלומר, בכל החגים, שאת קדושת היום אומרים בברכה הרביעית — אף כאן אומרים אותה ברביעית.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: עם הזכרונות אומרה לקדושת היום. וטעמו: מה מצינו בכל מקום שקדושת היום נאמרת באמצע תפילת שמונה עשרה (רביעית מבין השבע) — אף כאן הריהי נאמרת באמצע, והברכה החמישית היא הברכה האמצעית בתפילת ראש השנה (שיש בה תשע ברכות).

מסופר: וכשקידשו בית דין את השנה באושא ירד ר' יוחנן בן ברוקא לפני רבן שמעון בן גמליאל, ועשה נהג בתפילתו כשיטת ר' יוחנן בן נורי. אמר לו רבן שמעון: לא היו נוהגין כן ביבנה. ליום השני של ראש השנה ירד ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי ועשה כר' עקיבא. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כך היו נוהגין ביבנה.

על ברייתא זו תוהים: למימרא [האם לומר] שרבן שמעון בן גמליאל כשיטת ר' עקיבא סבירא ליה [סבור הוא]? והא [והרי] אמר ר' עקיבא שמלכיות עם קדושת היום אמר להו [אומר הוא אותן] ורבן שמעון בן גמליאל אומר שקדושת היום עם הזכרונות אמר להו [אומר הוא אותם] וכיצד הסכים רבן שמעון בן גמליאל עם מנהג ר' עקיבא? אמר ר' זירא: אין הכוונה שהסכים בכל הפרטים, אלא התכוון לומר שתוקעין למלכיות, שלענין זה בלבד הסכים, שכך נהגו ביבנה.

שנינו שם: ליום השני ירד ר' חנינא. ושואלים: מאי [מה] פירושו של יום שני, אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא ליום טוב שני של ראש השנה, למימרא דעברוה [האם תאמר שעיברו] את חודש אלול ואז יום שלושים של אלול הוא יום ראשון של ראש השנה, ואחד בתשרי הוא יום שני, אולם האמר [הרי אמר] ר' חנינא בר כהנא: מימות עזרא ואילך לא מצינו שיהיה חודש אלול מעובר וקשה להניח שהיה מקרה כזה בימי התנאים! אמר רב חסדא: מאי [מה הפירוש] שני — ליום שני. כלומר, לשנה הבאה, שבראש השנה בשנה הבאה אירע הדבר.

ד משנה אין פוחתין מעשרה פסוקים של מלכויות שאומרים בתוך ברכת מלכיות, מעשרה פסוקים של זכרונות בברכת זכרונות, מעשרה פסוקים של שופרות בברכת שופרות. ר' יוחנן בן נורי אומר: אם אמר שלש שלש מכולן — יצא.

ה גמרא שואלים: הני [אותם] עשרה פסוקים של מלכיות ושאר ברכות כנגד מי קבעום? אמר רבי: כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהילים. ותוהים: הלולים בתהילים, הרי טובא הוו [הרבה יותר מזה הם]! ומשיבים: הנך דכתיב בהו [אותם שנאמר בהם] "הללוהו בתקע שופר" (תהילים קנ, ג), ובפרק זה נאמרו עשר פעמים "הללוהו".

רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. על כך שואלים: הי נינהו [מה הם] בעצם עשרה מאמרות אלו — הרי הם אותן פעמים שכתוב

"ויאמר אלוהים" בפרשת בראשית, אולם אלה הלא תשעה הוו [הם] ולא עשרה! ומשיבים: המלה "בראשית" עצמה נמי [גם כן] מאמר הוא, [שכן נאמר]: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהילים לג, ו), לומר שכל הבריאה כולה נוצרה בכלל בדיבור אחד, ואחר כך נתפרטה והלכה בדברים שונים.

ו שנינו במשנה, ר' יוחנן בן נורי אומר: אם אמר שלש שלש מכולן יצא. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: היכי קתני [כיצד שנה], מה כוונת דבריו, האם יש לפרש שאומרים שלש מן התורה, שלש מן הנביאים, ושלש מן הכתובים דהוו [שהם] בסך הכל תשע ואיכא בינייהו חדא [ויש ביניהם בין ר' יוחנן בן נורי וחכמים הפרש באחת], או דלמא [שמא] אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים, דהויין להו [שהם] שלש הזכרות ואיכא בינייהו טובא [ויש ביניהם הפרש גדול]?

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין פוחתין מעשרה מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות, ואם אמר שבע מכולן — יצא, כנגד שבעה רקיעים.

ר' יוחנן בן נורי אמר: הפוחת — לא יפחות משבע, ואם אמר שלש מכולן — יצא, כנגד תורה ונביאים וכתובים, ואמרי לה [ויש אומרים]: כנגד כהנים לוים וישראלים. משמע שהוא סבור שהפוחת אומר בסך הכל שלש. אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כר' יוחנן בן נורי, שאם עשה כן — יצא.

ז משנה אין מזכירין פסוקים מתוך זכרון מלכות ושופר אם פסוקים אלה יש בהם זכרון של פורענות. ובאמירת עשרה פסוקים אלה מתחיל בפסוקים של התורה, ומשלים בנביא, ר' יוסי אומר: אם השלים בפסוק מן התורה — יצא.