א שנינו במשנה שפיו של השופר שבמקדש היה מצופה זהב. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שופר שציפהו זהב במקום הנחת פיו — פסול לתקיעה, ואם היה ציפוי הזהב שלא במקום הנחת פיו — כשר! אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן, במשנתנו] — שלא במקום הנחת פה תנן [שנינו] אלא מעט למעלה ממנו.

ב שנינו במשנה שהיו שתי חצוצרות מן הצדדים. ושואלים: ותרי קלי מי משתמעי [ושני קולות יחד האם הם נשמעים]? שבגלל החצוצרות אין שומעים את קול השופר כראוי. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שתי לשונות אלה, "זכור" (שמות כ, ח) ו"שמור" (דברים ה, יב), שהם שתי הנוסחות בדיבר שבעשרת הדברות העוסק בענין יום השבת, בספר שמות ובספר דברים, בדבור אחד נאמרו, שבדיבור זה נאמר "זכור" ו"שמור" כאחת, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, משמע שאי אפשר לשמוע שני קולות כאחד, ואף מפני החצוצרות אין קול השופר יכול להשמע! ומשיבים: לכך מאריך בשופר כדי שיוכלו לשמוע את קול השופר לעצמו.

על תשובה זו תוהים: למימרא [האם לומר] וללמוד מכאן דכי שמע [שכאשר היה שומע] את סוף התקיעה בלא ששמע את תחילת התקיעה יצא? שהרי מתחיל בשופר ובחצוצרות כאחת אלא שבסוף התקיעה תוקעים בשופר בלבד, ואם אכן די בכך, משמע שיוצאים ידי חובה בשמיעת סוף התקיעה. וממילא נלמד גם כן כי השומע את תחילת התקיעה בלא ששמע את סוף התקיעה גם כן יצא.

ולבירור אפשרות זו, תא שמע [בוא ושמע] מקור המדבר בענין זה, שנינו: תקע בראשונה שהיא התקיעה שבתחילת סדר תקיעות אחד ומשך (האריך) בתקיעה השניה שהיא האחרונה לאותו סדר תקיעות, כך שהיא נשמעת כשתים ובכך רצה שתהיה נחשבת כשתי תקיעות נפרדות, האחת כתקיעה האחרונה לסדר תקיעות זה והשניה כראשונה לסדר התקיעות הבא — אין בידו אלא אחת ואינה נחשבת כשתי תקיעות נבדלות. ויש לתהות: אמאי [מדוע] נאמר כך? תיסלק לה בתרתי [תעלה, תיחשב, לו כשתים], שהרי כפי שאמרנו מחצית תקיעה נחשבת לתקיעה! ומשיבים: פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן [לחלק התקיעות זו מזו אין אנו מחלקים], שאין אנו יכולים לחתוך קול אחד ולדונו כשנים, אף שהשומע מחצית תקיעה יצא בה ידי חובה.

ומנסים להוכיח ממקור אחר: תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו: התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות (בור שהוא חלק מבנין), או לתוך הפיטס (חבית גדולה), אם קול שופר שמע בבירור — הרי זה יצא, ואם קול הברה (הד) בלבד שמע — לא יצא. ולכאורה אמאי [מדוע] לא יצא? ליפוק [שייצא] ידי חובתו בתחילת תקיעה, מקמי דליערבב קלא [לפני שיתערבב הקול] על ידי ההד, ואף שאינו יכול לשמוע את סוף התקיעה בבהירות, מכל מקום הלא את תחילתה שמע כראוי!

אלא יש לחזור מן ההסבר שאמרנו, וכך יש לומר: תרתי קלי מחד גברא [שני קולות הנשמעים מאיש אחד] ממקור אחד — לא משתמעי [אינם נשמעים], וזה היה הנס במתן תורה שנשמעו כאחד מאותו מקור, אולם מתרי גברי [משני אנשים] המשמיעים קול — משתמעי [נשמעים] הקולות, ואפשר להבחין ביניהם.

ומקשים: ומתרי גברי מי משתמעי [ומשני אנשים האם נשמעים] הדברים בבירור? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: בתורה — אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא יהו שנים קורין ושנים מתרגמין, הרי ששניים אין קולם נשמע!

ומעירים: מכאן אין להקשות הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא לסיפא [למה שנאמר בסופה] של אותה ברייתא עצמה, ששנינו בה: בהלל ובמגילה — אפילו עשרה קורין כאחד. אלמא [מכאן], כיון שחביב הדבר לשומעיו יהיב דעתיה [נותנים דעתם] ומקשיבים היטב וממילא מבחינים בדיבורים, הכא נמי [כאן גם כן], כיון שחביב השופר — יהיב דעתיה ושמע [הוא נותן דעתו להבחין בקולות ושומע].

אלא אם אכן אפשר להבחין בקול השופר אף כשתוקעים באותו זמן בחצוצרה, למה מאריך איפוא בשופר? הרי זה כדי לידע ולהדגיש שמצות היום בשופר היא.

ג שנינו במשנה כי בתעניות תוקעים בשל זכרים (אילים) כפופין ופיו של השופר מצופה כסף. ושואלים: מאי שנא התם [במה שונה שם] בשופר של ראש השנה שמצפים אותו בזהב, ומאי שנא הכא [ובמה שונה כאן] בתענית שמצפים את פיו בכסף? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] טעם אחד: כל שופר שעושים לשם כינופיא [אסיפת קהל] של כסף הוא, דכתיב [שנאמר]: "עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אותם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות" (במדבר י, ב). ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: התורה חסה על ממונן של ישראל ולכך אין מצפים אלא בכסף שהוא חומר זול יותר מזהב.

ומקשים: אם כן, התם נמי נעביד [שם, בראש השנה גם כן נעשה] ציפוי של כסף! ומשיבים: אפילו הכי [כך] כבוד יום טוב עדיף וראוי להדר וליפות את שופרו של החג, אולם בתענית, שאיננה יום טוב — אין צורך להדר ביותר, ומסתפקים בשל כסף.

מסופר: רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתניתין [לעשות מעשה כמשנתנו] בשופר ובחצוצרות ובכל שאר הפרטים. אמר ליה [לו] רבא: לא אמרו דבר זה אלא במקדש בלבד. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: במה דברים אמורים — במקדש, אבל בגבולין מחוץ למקדש: מקום שיש תקיעה בחצוצרות כגון בתעניות — אין שופר, ובמקום שיש שופר — אין חצוצרות.

וכן הנהיג ר' חלפתא בציפורי ור' חנניא בן תרדיון בסיכני שיעשו כדרך המתוארת במשנה, וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח של המקדש ובהר הבית בלבד.

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' יהושע בן לוי: מאי קראה [מהו הכתוב] המלמד אותנו דבר זה — דכתיב [שנאמר]: "בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (תהלים צח, ו), כלומר: לפני המלך ה' במקדשו הוא דבעינן [שצריכים אנו] חצוצרות וקול שופר יחד, אבל בעלמא [בכלל] מחוץ למקדש — לא.

ד שנינו במשנה: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. אמר ר' שמואל בר יצחק: כמאן מצלינן האידנא [כדעת מי מתפללים אנו היום] בראש השנה, ואומרים בתפילה: "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", כמאן [כמי] — כשיטת ר' אליעזר, שאמר: בתשרי נברא העולם ולכן מזכירים בראש השנה יום ראשון.

מתיב [מקשה] רב עינא: שנינו, שוה יובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, והא איכא [והרי יש] "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" שבראש השנה איתא [ישנו], שיש מקום לאומרו, ואילו ביובל ליתא [איננו], שהרי אין זה זכרון ליום ראשון, ואין זה "תחילת מעשיך"! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו] — הרי זה אשארא [על שאר הדברים] שבנוסח הברכות, ומשמיטים קטע זה.

רב שישא בריה [בנו] של רב אידי מתני הכי [היה שונה את הקטע האחרון כך], אמר רב שמואל בר יצחק: הא דתנן [זו ששנינו במשנתנו] שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות כמאן [כשיטת מי] — שלא כשיטת ר' אליעזר, דאי [שאם] כשיטת ר' אליעזר היא, כיון שאמר שבתשרי נברא העולם, אם כן הא איכא [הרי יש] גם את הנוסח "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" שבראש השנה איתא [ישנו], וביובל ליתא [איננו], וממשנתנו מובן שאינו כן! ודוחים: כי קתני [כאשר שנינו] מה ששנינו היה זה אשארא [על שאר הדברים] ולא על קטע זה, שבו משנים, וכדעת ר' אליעזר.

ה משנה שופר שנסדק ודבקו בדבק, אף על פי שהוא לכאורה שלם — הרי הוא פסול לתקיעה. וכן, אם דיבק שברי שופרות ועשה מהם שופר אחד שלם — הרי זה פסול.