א שנינו במשנה: "מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבן ר' עקיבא בלוד ". תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: חס ושלום שר' עקיבא עיכבן, שבודאי לא היה עושה טעות מעין זו. אלא שזפר שהיה ראשה של העיר גדר עיכבן, ושלח רבן גמליאל והורידוהו מגדולתו משום שעשה שלא כדין.

ב משנה אב ובנו שראו את החדש — ילכו שניהם כאחד להעיד. לא שמצטרפין זה עם זה לעדות אחת, שהרי קרובים פסולים לעדות, אלא שאם יפסל אחד מהם — יצטרף השני עם אחר ויוכלו להעיד על החודש, שהרי יתכן שיש עוד רק עד כשר אחד. ר' שמעון אומר: אב ובנו וכל הקרובין כשרין לעדות החדש.

אמר ר' יוסי: מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר ובאו שלושתם להעיד, וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו, שהקפידו לקדש את החודש רק על פי עדות יהודים מיוחסים. וכשבאו לפני בית דין — קבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו משום קירבה.

ג גמרא אמר ר' לוי: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון המתיר עדות החודש בקרובים שלא כשאר העדויות שבתורה? דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, א-ב), והמלה "לכם" באה לומר: עדות זו של ראש החודש תהא כשרה בכם, ומכאן למד שכשם שעדות החודש כשרה במשה ואהרן אף על פי שהם אחים, כך יכולים גם שאר אחים להעיד על החודש.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם מתירים עדות החודש בקרובים, כיצד מבינים הם כתוב זה? ומשיבים, שהם מפרשים: עדות זו תהא מסורה לכם ולשכמותכם, שגדולי הדור הם שיהיו הדיינים הקובעים את החודש בזמנו.

ד שנינו במשנה: "אמר ר' יוסי מעשה בטוביה הרופא כו'". אמר רב חנן בר רבא: הלכתא [ההלכה היא] כשיטת ר' שמעון, שיש להתיר עדות החודש בקרובים. אמר ליה [לו] רב הונא לרב חנן בר רבא: הלא כנגדו יש ר' יוסי שכרגיל הלכה כמותו כנגד כל אחד מחבריו וגם מעשה שסיפר שכך עשו בפועל ופסקו כשיטתו ואת אמרת הלכתא [ואתה אומר כי הלכה] כר' שמעון נגד נימוקים אלה?!

אמר ליה [לו]: והא זמנין סגיאין אמרית קמיה [והרי פעמים הרבה אמרתי לפני] רב כי הלכתא [הלכה] כר' שמעון בענין זה ולא אמר לי ולא מידי [דבר], משמע שהלכה כן! אמר ליה [לו]: היכי תנית [היאך אתה שונה] את הדעות? אמר ליה [לו]: אפכא [להיפך], כלומר, הדעה שבנוסח שלפנינו היא דעת ר' יוסי ששנה אותה בשם ר' שמעון. אמר ליה [לו] רב הונא: משום הכי [כך] לא אמר לך ולא מידי [דבר], שהרי לפי גרסתך שהפכת פסקת איפוא הלכה כראוי. אמר טבי בריה [בנו] של מרי טבי אמר מר עוקבא אמר שמואל: הלכתא [ההלכה היא] כר' שמעון.

ה משנה אלו הן הפסולין להעיד: המשחק בקוביא ושאר משחקי מזל, ומלוי ברבית, ומפריחי יונים שמהמרים על יונים בתחרות מעוף, וסוחרי שביעית העושים סחורה בפירות שנת השמיטה, ועבדים. זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה (שכן אשה רשאית להעיד על מיתת אדם, ועוד כיוצא באלה) אף הן הפסולין הללו אינן כשירין לה.

ו גמרא הא [הרי] נלמד מכאן כי כל עדות שאשה כשירה לה — אף הן הקרובים כשירין לה. אמר רב אשי: זאת אומרת גזלן שאינו נחשב ככזה אלא מדבריהם של חכמים, אף שלשאר עדויות פסלו אותם חכמים, מכל מקום כשירין לעדות אשה (להעיד שמת הבעל).

ז משנה מי שראה את החדש ואינו יכול להלך מפני שהוא חולה או שיש מום ברגליו — מוליכים אותו על החמור, אפילו במטה ומחללים שבת אם יש צורך בכך. ואם צודה להם (מארב של שודדים) בדרך, והם חוששים מפניו — לוקחין בידן מקלות, או שאר כלי נשק אם יש צורך בהם, אפילו בשבת.

ואם היתה דרך רחוקה — לוקחין בידם מזונות ואינם חוששים לאיסור הוצאה בשבת. שעל מהלך לילה ויום, כלומר, בתוך מרחק כדי מהלך זה מחללין העדים את השבת ויוצאין לעדות החדש, שנאמר: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם במועדם" (ויקרא כג, ד). לומר שבכל מקרה, אף אם מצריך הדבר לעבור על דברי תורה — חייבים לדאוג לקביעת המועדים בזמנם.

א משנה אם אינן מכירין אותו, שאין בית דין מכירים בטיבו של העד אם כשר הוא — בית הדין שבעירו משלחין עמו אחר להעידו (להעיד עליו) שאדם זה המעיד על החודש אדם כשר הוא ואפשר לסמוך עליו. ומסבירים: בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם, שהרי סתם אדם כשר לעדות, משקלקלו הבייתוסים בני כת זו שיש להם שיטה אחרת לגבי קביעת המועדים, ורצו לשבש את דברי חכמים ולשנות את קביעות המועדים והיו מביאים עדי שקר התקינו שלא יהו מקבלין עדות החודש אלא מן המכירין בלבד.

ב גמרא על לשון המשנה שואלים: מאי [מה פירוש הדבר] ששולחים עמו אחר? אם נאמר כי אחר זה הוא חד [אדם אחד],