בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו אבותינו ויצאו ממצרים, בתשרי עתידין ליגאל גאולה האחרונה על ידי המשיח.

ואילו ר' יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו ממצרים וכן בניסן עתידין ליגאל גאולה אחרונה.

את הדברים הללו מפרטים ומפרשים; תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: מנין שבחודש תשרי נברא העולם — שנאמר: "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו" (בראשית א, יא). איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ובאותה שעה גם האילן מלא פירות בשלים — הוי אומר זה תשרי. וראיה לדבר שבתשרי נברא העולם, שהרי העולם צריך בראשית קיומו לגשמים כדי שיוכל להצמיח, ואותו הפרק זמן רביעה (זמן ירידת גשמים) היתה, וירדו גשמים וצימחו כל הצמחים, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב, ו).

ר' יהושע אומר: מנין שבניסן נברא העולם — שנאמר: "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי" (בראשית א, יב). איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות, כלומר, יוצר, חונט, את פירותיו — הוי אומר זה ניסן. ואותו הפרק זמן בהמה חיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה, שנאמר: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו" (תהלים סה, יד).

ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' אליעזר, גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "עץ עשה פרי" שמשמעו העץ בזמן שהוא יוצר את הפירות! ומשיבים: הפסוק ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב [שנאמר]. שאין הכוונה שבאותה שעה היה העץ יוצר את פירותיו, אלא לדורות יהא כל עץ מוציא פירות.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "עץ פרי" ומשמע שיש בו כבר פירות? ומשיבים: הפסוק ההוא נאמר כדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית במלוא קומתן ובמלוא גידולם נבראו, שהיו ראויים לטעון מיד פירות, ופירותיהם לדעתן (לרצונם) נבראו, לצביונן (ביופיים) נבראו, שנאמר: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב, א), אל תקרי [תקרא] "צבאם" אלא קרא "צביונם" (יפים) ואם כן נבראו כל הבריות, ובכללם העצים, מלאים ובשלים.

ר' אליעזר אומר: מנין שבחודש תשרי נולדו האבות — שנאמר: "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החודש השביעי "(מלכים א' ח, ב), מהו "ירח האיתנים" — ירח שנולדו בו איתני עולם, הם האבות.

מאי משמע [מה משמעו], מהיכן נובע דהאי "איתן" לישנא דתקיפי [ש"איתן" זה לשון תוקף] הוא — כדכתיב [כפי שנאמר]: "איתן מושבך ושים בסלע קינך "(במדבר כד, כא). וכן הוא אומר: "שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מוסדי ארץ" (מיכה ו, ב), שמתפרש כקריאה לאבות האומה. ואומר: "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח). ופירשוהו "מדלג על ההרים" — שהקדים בגאולה בזכות אבות שנקראו "הרים" כאמור; "מקפץ על הגבעות" — בזכות אמהות.

ואילו ר' יהושע אומר: מנין שבניסן נולדו אבות — שנאמר: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זו" (מלכים א' ו, א), ומהו "בחודש זיו" — בירח שנולדו בו זיותני עולם (היפים שבעולם) שהם האבות.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן] הכתיב [הרי נאמר]: "בירח האתנים"! ומשיבים: התם [שם] פירושו דתקיפי [שהם חזקים] במצות.

ושואלים עוד: ואידך נמי [והאחר גם כן] הכתיב [הרי נאמר]: "בחדש זו"! ומשיבים: "זיו" אינו כינוי לאבות, אלא לומר: דאית ביה זיוא לאילני [שיש בו זיו ויופי לאילנות]. וכפי שאמר רב יהודה: האי מאן דנפק ביומי [מי שיוצא בימי] ניסן וחזי אילני דמלבלבי [ורואה אילנות המלבלבים] אומר ברכה זו: ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.

מאן דאמר [מי שאומר] כי בניסן נולדו האבות, ממילא סבור הוא גם כן כי בניסן מתו, וכן מאן דאמר [מי שאומר] כי בתשרי נולדו, סבור הוא כי בתשרי אף מתו. שנאמר במשה: "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא, ב), שאין תלמוד לומר "היום", שהרי ברור שהוא מדבר ביום זה, ומה תלמוד לומר "היום" — לומר שהוא מתכוון ליום זה ממש, היום מלאו ימי ושנותי. ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, כו), וודאי גם האבות זכו שמלאו ימיהם ומתו ביום שנולדו בו.

בפסח נולד יצחק מנלן [מניין לנו] — כדכתיב [כפי שנאמר]: "למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (בראשית יח, יד), ופירושו: בזמן החג (מועד) הבא. ונברר: אימת קאי [אימתי עמד] ואמר דבר זה? אילימא [אם תאמר] שהיה זה בפסח וקאמר ליה [ואמר לו] שיולד הבן במועד הבא בעצרת (חג השבועות) — בחמשין יומין מי קא ילדה [בחמישים יום האם יולדת אשה]? אלא תאמר דקאי [שהוא עמד] בעצרת וקאמר ליה [ואמר לו] שתלד בתשרי — אכתי [עדיין] בחמשה ירחי מי קא ילדה [בחמישה חודשים האם היא יולדת]? אלא דקאי [שעמד] בחג (הסוכות) בתשרי וקאמר [ואמר] לה בחג כי בחודש ניסן תלד.

ושואלים: אכתי, בשיתא ירחי מי קא ילדה [עדיין בשישה חודשים האם אשה יולדת]? תנא [שנה החכם]: אותה שנה מעוברת היתה. ותוהים: סוף סוף כי מדלי מר יומי [אם תוציא את ימי] הטומאה של נדה, הרי בצרי להו [פוחתים הם הימים], שהרי באותה שעה שאמר המלאך עדיין לא נפקדה שרה, ואותו יום ראתה וסת, כמרומז בכתוב ("אחרי בלותי היתה לי עדנה". בראשית יח, יב) ואם כן נמצא שהם פחות משישה חודשים!

אמר מר זוטרא: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי האשה היולדת לתשעה חודשים — אינה יולדת למקוטעין, אלא משלימה הריון של תשעה חודשים מלאים, זו שיולדת לשבעה חודשים מיום עיבורה — יולדת גם למקוטעין, כלומר, גם לפחות משבעה חודשים שלמים, שנאמר בלידת שמואל: "ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן" (שמואל א א, כ), ומכאן למדים: מיעוט "תקופות" הן שתים, ומיעוט "ימים" — שנים, וכיון שכל תקופה נמשכת שלושה חודשים נמצא שהאשה יולדת אפילו כעבור שישה חודשים ויומיים.

שנינו כי בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. ומבררים: מנלן [מניין לנו], מהיכן נלמד דבר זה? אמר ר' אלעזר: אתיא [באה, נלמדת] בגזירה שווה "פקידה" "פקידה", אתיא [ובאה, נלמדת] בגזירה שווה "זכירה" "זכירה". כתיב [נאמר] ברחל: "ויזכר אלהים את רחל" (בראשית ל, כב) וכתיב [ונאמר] בחנה: "ויזכרה ה'" (שמואל א' א, יט), ואתיא [ובאה, נלמדת] "זכירה" "זכירה" מראש השנה דכתיב [שנאמר]: "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד), שהוא יום הקבוע לזכרון. ומכאן נלמד לרחל שנפקדה בראש השנה.

וכן נלמד בגזירה שווה "פקידה" "פקידה", כתיב נאמר בחנה: "כי פקד ה' את חנה" (שמואל א' ב, כא) וכתיב [ונאמר] בשרה: "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א), ואם כן כמו שבחנה היה בראש השנה, אף בשרה ראש השנה היה.

עוד שנינו כי בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, מנלן [מנין לנו], מהיכן נלמד הדבר — דכתיב [שנאמר]: "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו. כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ד-ה),