סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

ורב אשי אמר טעם אחר: משום שעיסה זו הוי ליה [הריהי] דבר שיש לו מתירין, שהרי למחר, לאחר החג, יתבטל האיסור, וכלל הוא כי כל דבר שיש לו מתירין — אפילו באלף לא בטיל [בטל].

א שנינו במשנה: ר' יהודה פוטר במים. ושואלים: מים — אין [כן] בטלים ואילו מלח לא בטל? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר: מים ומלח בטלין בין בעיסה בין בקדרה (בתבשיל)! ומשיבים: לא קשיא [קשה]; הא [זו], דברי ר' יהודה במשנתנו — במלח סדומית שהוא עבה ואינו בטל, הא [זו] דברי ר' יהודה בברייתא — במלח אסתרוקנית שמוציאים ממי הים והוא דק ואינו ניכר ולכך הוא בטל.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא], שר' יהודה אומר: מים ומלח בטלין בעיסה, ואין בטלין בקדרה מפני רוטבה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאמר ר' יהודה שהמלח בטל בתבשיל — מדובר בתבשיל עבה, שאין הרוטב ניכר בו. הא [זו] שאמר ר' יהודה שאין המלח בטל בו — מדובר בתבשיל רכה שהרוטב ניכר בו, ולכן אין המים והמלח בטלין בו.

ב משנה הגחלת ששואל אדם מחבירו — הריהי כרגלי הבעלים, שמותר להוליכה בשבת לכל מקום שמותר לבעליה ללכת אליו, שכיון שיש בה ממש, יש לייחס אותה לבעליה. ושלהבת, שמדליק אדם נרו משלהבת של חבירו — נלקחת בכל מקום לפי שאין בה ממש. וכהבדל זה הנובע מן ההבדל המהותי שבין הגחלת לשלהבת, מצאנו גם בעניינים אחרים; גחלת של הקדש כיון שיש בה ממשות — מועלין בה, שכל המשתמש בה לצורך חולין — מועל בה. ושלהבת הקדש, כיון שאין בה ממש — לא נהנין לכתחילה, ואם עבר ונהנה — לא מועלין. ובדומה לזה: המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת — הרי זה חייב משום מלאכת הוצאה, והמוציא שלהבת — פטור.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: חמשה דברים נאמרו בגחלת בהבדל הלכה למעשה שבין גחלת לשלהבת: הגחלת היא לענין שביתה כרגלי הבעלים, ואילו השלהבת ניטלת בכל מקום. גחלת של הקדשמועלין בה, ואילו השלהבתלא נהנין ולא מועלין בה. גחלת של עבודה זרהאסורה בהנאה ואילו השלהבתמותרת. המוציא גחלת לרשות הרבים — הריהו חייב, ואילו המוציא שלהבתפטור. המודר הנאה מחבירו (שנדר שלא ליהנות ממנו) — אסור בגחלתו, ואולם מותר הוא בשלהבתו.

על פרטי הדינים המובאים בברייתא זו שואלים: מאי שנא [במה שונה] שלהבת של עבודה זרה דשריא היא מותרת] לגמרי מלכתחילה, שהרי נקטה הברייתא ביחס אליה את הלשון "מותרת", ומאי שנא [ובמה שונה] גחלת של הקדש דאסירא היא אסורה] להשתמש בה לכתחילה? שהרי נקטה הברייתא לגביה לשון "לא נהנין ולא מועלין"! ומסבירים: עבודה זרה דמאיסה ובדילי אינשי מינה היא מאוסה ליהודים ובדלים אנשים ממנה]לא גזרו בה רבנן [חכמים] גזירות נוספות, ולכן התירו שלהבת, שהרי אין בה ממש. אולם הקדש, דלא מאיס [שאינו מאוס] ולא בדילי אינשי מיניה [ואין אנשים בדלים ממנו] — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] כדי להרחיק מלהשתמש בו.

ד שנינו בברייתא כי המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת — חייב, ו המוציא שלהבתפטור. ושואלים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] המוציא שלהבת בשיעור כלשהו בשבת — חייב! אמר רב ששת: שם מדובר כגון שהוציאו את השלהבת בקיסם, ויש בכך משום הוצאה חשובה.

ומקשים: אם כן ותיפוק ליה [ותצא לו] שאותה הלכה שחייב על ההוצאה, לא בשל השלהבת אלא משום הקיסם שהוציא! ומשיבים: שם מדובר בדלית ליה שיעורא [שאין בו בקיסם עצמו שיעור] כדי הוצאה, דתנן כן שנינו במשנה]: המוציא עצים בשבת — שיעורם כדי לחייבו מדין הוצאה, הוא שיש בהם כדי לבשל בהם ביצה שהיא הקלה ביותר לבישול — ביצת תרנגולת. ונמצא שהמוציא קיסם, כיון ששיעורו קטן מאד ואין אפשרות לבשל בו כלום, מתחייב רק בשל השלהבת לבדה.

אביי אמר אופן אחר: כגון דשייפיה מנא משחא [כגון שמרח כלי בשמן] ואתלי ביה נורא [והדליק בו אש] והוא השלהבת שמוציא. ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו], כלומר, ייאסר הדבר משום הוצאת מנא [הכלי עצמו]! ומשיבים: כאן מדובר בחספא [בחרס בלבד] שהוא שבר כלי.

ומקשים: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו משום חספא [החרס עצמו]! ומשיבים: בדלית ליה שעורא [שאין בו שיעור]. דתנן כן שנינו במשנה אחרת]: חרס שיעורו לענין הוצאה — כדי ליתן בין פצים לחבירו, שמניחים לעיתים חרס קטן בתוך מסגרת (פצים) החלון בשעת בנייתו. אלו דברי ר' יהודה.

ושואלים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנתנו] המוציא שלהבת פטור, אם כן היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? שהרי אמרנו שאם מוציאים את השלהבת על גבי חפץ כלשהו חייבים על כך! ומשיבים: כגון דאדייה אדויי [שהשליכה] לרשות הרבים בלא שתאחז בחפץ מסויים.

ה משנה בור מים של היחיד — הרי המים שבו כרגלי היחיד בעל הבור, שמותר לטלטלם רק עד מקום שהוא עצמו מותר ללכת אליו. ובור של אנשי אותה העיר — הרי דין מימיו לענין זה כרגלי אנשי אותה העיר. בור של עולי בבל, כלומר של הציבור — הריהו כרגלי הממלא, שיכול אדם לשאוב מן המים, ואין להם תחום מוגבל לעצמם.

ו גמרא רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] רבא לרב נחמן: מצד אחד תנן [שנינו במשנתנו]: בור של יחיד — דינו כרגלי היחיד, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: נהרות המושכין שנובעים מים, או מעינות הנובעין — ואפילו הם שייכים ליחיד — הרי הם כרגלי כל אדם! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בבורות שיש בהם מים המכונסין שאינם נובעים וזורמים והם שייכים רק לבעליהם. ואתמר נמי [ונאמר גם כן] כעין זה שאמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל שדין זה הוא דווקא במים מכונסין.

ז שנינו במשנה כי בור של עולי בבל מימיו כרגלי הממלא. אתמר [נאמר], שנחלקו בשאלה זו: מילא אדם מים מבור הציבור ונתן אותם לחבירו, רב נחמן אמר: מים אלה דינם כרגלי מי שנתמלאו לו (עבורו), רב ששת אמר: כרגלי הממלא עצמו.

ושואלים: במאי קא מפלגי [במה הם חלוקים], באיזה עיקרון נחלקו? ומסבירים: מר [חכם זה, רב ששת] סבר: בירא [בור] ציבורי זה דהפקירא [של הפקר] הוא, והנוטל ממנו מים — זכה בהם. ולכן, גם אם נתנם לאחר נחשבים המים כברשותו של הזוכה הראשון בהם, ולכך כרגליו הם. ומר [וחכם זה, רב נחמן] סבר: כי בירא [בור] זה דשותפי [של שותפים] הוא, שכל ישראל שותפים בו, ולכן אם מילא אחד עבור חבירו — הרי חבירו שותף בו כמוהו ולכן הוא כרגליו.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן, ממה ששנינו, האומר לחבירו: הריני עליך חרםהמודר אסור, כלומר, אותו אדם אסור לו ליהנות מרכושו של הנודר, שהרי אמר שרכושו עבור המודר כחרם עבור ההקדש.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר