סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

והוינן בה [והיינו עוסקים מתקשים בבעיה זו]: מאי שנא [במה שונה] באופן שעתידים לבוא שתי חכמים ותנאו הוא לכאן ולכאן שלא עלה לו עירובו — משום שאין ברירה, אם כן, במקרה שעתיד לבוא רק חכם אחד ואינו יודע מאיזה צד יבוא ולכך הוא מתנה למזרח או למערב, נמי [גם כן] הלא אין ברירה!

ואמר ר' יוחנן להסביר את הדברים: מדובר כאן באופן שכבר בא החכם לפני שהניח את העירוב, אלא שהוא לא ידע להיכן בא, ובעצם נקבע מקום שביתתו עם בוא החכם, אף אינו יודע עד למחרת להיכן בא. הרי משמע שלדעת ר' יוחנן אין ברירה, שהרי אם בא החכם לאחר הנחת העירוב — אין העירוב חל למפרע. אלמא [מכאן] משמע כי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] ר' יוחנן עקרון זה של ברירה!

אלא, יש לדחות את מה שתירצנו, ולומר כך: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את דברי ר' יוחנן ור' אושעיא במחלוקתם. ור' אושעיא הוא שסובר כי יש ברירה. ומה שהוקשה לך מפתחי בית לענין טומאת מת, יש לומר כך: וכי לית ליה [וכאשר אין לו, לא מקבל] ר' אושעיא את עקרון הברירה — הרי זה בדאורייתא דברים שמן התורה], כמו לענין טומאת המת, אבל בדרבנן דברים שמדברי סופרים], כגון בענין תחומים — אית ליה [יש לו].

דרש מר זוטרא והורה לרבים: הלכה כר' אושעיא לענין ברירה.

אמר שמואל: שור של פטם (מי שעבודתו לפטם שוורים כדי למכרם לבשר) — הרי הוא כרגלי כל אדם, שהרי מתחילה התכוין שיהא שייך לקונהו. שור של רועה שבעליו מגדל אותו לרעייה ולעיתים עשוי הוא למוכרו לשכניו או למכיריו לבשר — הרי הוא כרגלי אותה העיר שהרי אין כוונתו למוכרו לכל אדם, אלא לאנשי העיר.

א נאמר במשנה שהשואל כלי מחבירו מערב יום טוב — הרי הוא כרגלי השואל. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, שהלא קנה הכלי שביתה אצלו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא שלא מסרו לו את הכלי אלא ביום טוב עצמו. מהו דתימא [שתאמר]: לאו ברשותיה אוקמיה [לא ברשותו העמידו] מבעוד יום ולכן נשאר כרגלי המשאיל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן וכרגלי השואל הוא.

ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טובהרי הוא כרגלי השואל.

ב שנינו במשנה שאם השאילו ביום טוב — הרי הוא כרגלי המשאיל. ותוהים שוב: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שהוא רגיל ושאיל מיניה [ושואל ממנו], וכיון שאותו אדם נוהג להשאילו בקביעות אותו חפץ, מהו דתימא [שתאמר]: ברשותיה קא מוקים ליה [ברשותו הוא מעמיד אותו] מראש, וייחשב כאילו קנה שביתה אצל השואל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן; כי מימר אמר [אומר] השואל בליבו: דלמא משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה [שמא ימצא איש אחר וילך וישאל ממנו] ואין המשאיל מעמיד את הכלי ברשותו של השואל עד שיקחנו זה, ולכן אין מטלטלים אותו אלא כרגלי המשאיל.

ג שנינו במשנה: וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה — הרי הם כרגלי שתיהן. מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' אבא מבבל לארץ ישראל, אמר: יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל [יהי רצון שאומר דבר הלכה שיתקבל] בעיני השומעים בארץ ישראל, ולא אבוש בו. כי סליק [כאשר עלה], אשכחיה [מצא] את ר' יוחנן ור' חנינא בר פפי ור' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] שמצא את ר' אבהו ור' שמעון בן פזי ור' יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי [וישבו הם ואמרו] בבירור הלכה זו: אמאי [מדוע] הדין בעיסה כן? ולבטיל [ושיתבטלו] המים והמלח לגבי העיסה, ותדון העיסה רק לפי הבצק שבה ולא לפי המים והמלח, שהרי הם מעטים ובטלים! אמר להו [להם] ר' אבא:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר