ומשיבים: שמואל הוא שאמר את דבריו כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חותמות שבקרקע — מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך, אחד שבת ואחד יום טוב. ושבכלי — בשבת מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך, וביום טוב — מתיר ומפקיע וחותך.

ושבים ומקשים: תרצת לך רישא [תירצת על ידי כך את ראשה] תחילת דברי שמואל לגבי חותמות שבקרקע, שמצאנו חכם המתיר בענין זה, שדעתו כדברי שמואל. אלא סיפא קשיא [הסוף קשה], שהרי בברייתא נאמר שבשבת אסור להפקיע אפילו חבלים שבכלים, ואילו שמואל מתיר בכל מקרה!

ומשיבים: הא מני [ברייתא זו לגבי כלים כשיטת מי היא] — לא כדעת כל החכמים אלא דעת יחיד היא, ודעת ר' נחמיה היא, שאמר: כל הכלים אין ניטלין אלא דרך תשמישן המיוחד להם, ולכן אי אפשר לחתוך את החבל לא משום איסור הפקעת החבל (שאכן אין בכך משום סתירה), אלא לחותכו משום שאסור לטלטל לשם כך את הסכין, כיון שתשמישה המיוחד לא לחיתוך חבלים, אלא לחתוך בה דברי מאכל.

ומקשים: אי [אם] כדעת ר' נחמיה היא, אם כן מאי איריא [מה שייך] איסור זה דווקא בשבת? אפילו יום טוב נמי [גם כן] יהא בו דין זה, שהרי אין לחלק באיסור טלטול זה בין שבת ליום טוב! וכי תימא שניא ליה [ואם תאמר כי שונה לו] לר' נחמיה בין שבות (איסור שמדברי סופרים) בשבת שאסר לטלטל את הכלי אלא לצורכו המיוחד לשבות יום טוב, אולם ומי שניא ליה [האם אכן שונה הדבר בעיניו]?

והתני חדא [הרי שנויה בברייתא אחת]: מסיקים ביום טוב בכלים ואין מסיקין בשברי כלים לפי שהם מוקצים משימוש, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מסיקין בין בכלים בין בשברי כלים, ותניא אידך [ושנויה עוד ברייתא אחרת] האומרת: אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים.

ואת הסתירה הזו בין הברייתות משני [מתרצים כך]: לא קשיא [קשה]: הא [זו] הראשונה היא כדעת ר' יהודה הסובר שיש מוקצה, ולכן כלים אינם מוקצים — ויכול להסיק בהם, אולם שברי כלים מוקצים הם, ואסורים בטלטול ולכן אין להסיק בהם. הא [זו] השניה, ר' שמעון היא, שאינו סובר דין מוקצה, ומותר לדעתו לטלטל ולהשתמש גם בשברי כלים. הא [זו] שאוסרת גם בכלים שלמים — כדעת ר' נחמיה היא, המתיר שימוש בכלים רק לצורך תשמישם המיוחד. ולענייננו משמע שר' נחמיה אוסר גם ביום טוב!

ומתרצים: תרי תנאי [שני תנאים הם] ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' נחמיה, ששניהם מסכימים לאסור שימוש בכלים שלא לתפקידם המיוחד, אלא נחלקו אם דין זה חל ביום טוב כבשבת, שיש מי שאוסר ויש מי שמתיר.

א משנה אין פוחתין ביום טוב את הנר, כלומר: אין לוקחים חתיכת טיט ועושים בתוכה חלל שישמש כנר לשים בו שמן ופתילה, מפני שהוא עושה כלי על ידי מעשה זה, וכן אין עושין בכלל פחמין ביום טוב, מפני שזו היא מלאכת עבודה. ואין חותכין את הפתילה שאף זה בכלל תיקון כלי. ר' יהודה אומר: אם צריך פתילה בגודל מסויים — חותכה באור (באש) ולא על ידי סכין.

ב גמרא מאן [מיהו] התנא שסבור שפחיתת נר עשיית מנא [כלי] הוא גם אם לא נשרף בכבשן? אמר רב יוסף: שיטת ר' מאיר היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדיני טומאה: כלי חרס, מאימתי מקבל טומאה — משנגמרה מלאכתו, כלומר משנגמר עיצוב החימר לצורת הכלי, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהושע אומר: משיצרפו את הכלי בכבשן.

אמר ליה [לו] אביי: ממאי [ממה] מסיק אתה שיש כאן שיטה אחת? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [שאמר] ר' מאיר התם [שם] לגבי כלים אלא דחזי לקבולי ביה מידי [שראוי להחזיק בהם דבר] שאף שקודם צריפתם בכבשן אינם ראויים להחזיק בהם נוזלים, מכל מקום יכול להחזיק בהם חומרים אחרים, אבל הכא [כאן] למאי חזי [למה ראוי] נר זה, ומה שימוש אפשר לעשות בו? ומשיבים: כלי זה ראוי לקבולי ביה פשיטי [להחזיק בתוכו מעות קטנות].

איכא דאמרי [יש אומרים] שכך היה נוסח הדברים, אמר רב יוסף: כשיטת ר' אליעזר בר' צדוק היא משנתנו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: אלפסין חרניות (קערות שלא נגמרה מלאכתן כעין קדירות חרס שיוצרים אותן ביחד עם המכסה, ומסירים את המכסה לאחר צריפתן) — טהורות מלטמא באהל המת לפי שאין להן בית קיבול, ואין טומאת מת חלה אלא על כלי חרס שיש בו חלל, אולם טמאות הן במשא הזב ובהיסטו, לפי שהן ראויות לשימוש כלשהו, ולענין טומאה זו אף כלי חרס נטמא.

ר' אליעזר בר' צדוק אומר: אף טהורות במשא הזב, לפי שלא נגמרה מלאכתן, כלומר: שלא נגמרה מלאכת עיצוב תבנית הכלי. ומדברים אלה נוכל ללמוד כי כלי חרס שנגמרה מלאכתו וכבר נתעצבה צורתו ככלי גמור, אף שלא נצרף בכבשן — דינו כדין כלי גמור.

אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] לא כן, ונאמר כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [שאמר] ר' אליעזר בר' צדוק התם [שם] בענין אלפסין חרניות אלא דחזי לקבולי ביה מידי [שראוי להחזיק, לקבל בתוכו דבר מה], אבל הכא [כאן] הנר למאי חזי [למה הוא ראוי]? ומשיבים: לקבולי ביה פשיטי [לקבל בתוכו מטבעות קטנות].

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חרניות ביום טוב. רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין חרניות. ושואלים: מאי [מה פירוש] חרניות? אמר רב יהודה: ערניות (של עיר, בעצם: עיירה). ושאלו: מאי [מה פירוש] ערניות בלשון בבל? אמר אביי: צעי חקלייתא [קערות של כפריים] שמשתמשים אף בכלי חימר שלא נצרפו ואין מקפידים שתיגמר מלאכתם.

ג שנינו במשנה: ואין עושין פחמין ביום טוב. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאסור לעשות מלאכת עבודה, כי למאי חזי [למה ראויים] הפחמים לצורך אוכל נפש ביום טוב? תני [שנה] ר' חייא: לא נצרכה אלא למוסרן לאוליירין (בלנים) המחממים את המרחץ לבו ביום, שיכולים היינו לחשוב שכיון שהוא לצורך רחיצת החג — מותר.

ושואלים: ובו ביום מי שרי [האם מותר] לחמם מים לרחיצה? והרי גזרו חכמים שלא ירחצו במרחץ ביום טוב ואפילו נתחממו מימיו מבעוד יום, וכל שכן אם נתחממו ביום טוב עצמו! ומתרצים: כדאמר [כפי שאמר] רבא לענין אחר, שאין מדובר שם לרחוץ ממש, אלא להזיע להכנס למרחץ כדי להזיע בלבד, וקודם הגזרה שאסרו אף על ההזעה במרחץ. הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לפרש שמדובר היה בענין להזיע וקודם הגזרה.

ד שנינו במשנה שאין חותכין את הפתילה לשנים, ור' יהודה מתיר לחותכה באור (באש). ושואלים: מאי שנא [מה שונה], מדוע בסכין דלא [שאין] חותכים פתילה