אבל להניחה על גבי חרס לוהט — מותר, משום שאין בו חשש כיבוי והבערה.

ורבה אמר: על גבי חרס נמי [גם כן] אסור משום דקא מוליד ריחא [שהוא מוליד ריח] חדש בחרס, וביום טוב אסור ליצור דברים חדשים. ומעירים, כיוצא בו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] הלכה זו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא [לכפות כוס שיש בו בושם על בגדי משי ביום טוב] — אסור, מאי טעמא [מה הטעם] של איסור זה — משום דקמוליד ריחא [שהוא מוליד ריח חדש] בבגד,

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה הדבר] ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו? שהרי מותר לקחת עצי בשמים ולמלול (ללחוץ אותם בין האצבעות) ולהריח בהם, וכן לקטום אותם כדי שידיף מקום הקטימה ריח, הלא גם אז מוליד הוא ריח! ומשיבים: התם ריחא מיהא איתא, ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא [שם ריח מכל מקום ישנו, והוספה הוא שמוסיף בו ריח], שעל ידי המלילה או הקיטום נעשה הריח חריף וניכר יותר, אבל הכא [כאן] בכפיית כוס שיש בה בושם על גבי בגדים — אולודי הוא דקמוליד ריחא [מוליד הוא ריח חדש]. ואילו רבא אמר: על גבי גחלת נמי [גם כן] מותר להניח אבקת בושם (לבונה), מידי דהוה אבשרא אגומרי [כשם שהוא מותר להניח בשר על גבי גחלים] לצלותו, כך מותר להניח עליהם לבונה להריח.

מסופר, דרש רב גביהא מבי כתיל אפתחא דבי ריש גלותא [על פתחו של בית ראש הגולה]: קטורא שרי [מותרת] ביום טוב. בלשון זו אמר, ולא היו הדברים מובנים כל צרכם. אמר ליה [לו] אמימר מאי [מה] פירוש "קטורא" זו שאמרת? אי קטורא בידי [אם כוונתך לקשור ביד עניבות של קישוט] הלא דבר זה מעשה אומן הוא ובודאי אסור ביום טוב. ואם כוונתך "קטורא" מלשון קטורת לעשן — הרי אף זה אסור, דהא קא [שהרי הוא] מכבה! אמר רב אשי: לעולם הכוונה לעשן, מידי דהוה אבשרא אגומרי [ובדרך שהוא בבשר על גחלים] שמותר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היה המעשה, אלא בשינוי מעט. שאמר ליה [לו] אמימר לרב גביהא: מאי [מה] פירוש "קטורא"? אי קטורא בידי [אם קשירה בידים] — הלא מעשה אומן הוא ואסור, אי [אם] הכוונה היא לעשן — הרי אסור משום דקא מוליד ריחא [שהוא מוליד ריח]! אמר רב אשי: אנא אמריתה נהליה [אני אמרתי אותה, את ההלכה הזאת], לרב גביהא, ומשמיה דגברא רבה אמריתה נהליה [ומשמו של אדם גדול, רבא, אמרתי אותה לו], שלעולם הכוונה היא לעשן, ומידי דהוה אבשרא אגומרי [ובדרך שהוא בבשר על גחלים], שמותר להניח אותו עליהם, ואין חוששים.

א שנינו במשנה שאחד משלושת הדברים בהם דעת רבן גמליאל להקל, שעושין גדי מקולס בליל פסח. בענין זה תניא [שנויה ברייתא] ר' יוסי אומר: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים, זכר למקדש. שלחו ליה [לו] חכמים: אלמלא תודוס אתה שאתה אדם חשוב גוזרנו (היינו גוזרים) עליך נדוי, שאתה מאכיל את בני ישראל קדשים בחוץ.

ותוהים על הלשון: קדשים סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! ודאי לא היו אלה קדשים! אלא אימא [אמור]: כעין קדשים, שעלולים אנשים לטעות ולחשוב שגדי זה הוא לקרבן פסח.

ב משנה שלשה דברים ר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים: פרתו יוצאה בשבת ברצועה שבין קרניה שקושרים לה לנוי, שלדעת ר' אלעזר אין בכך משום משא ועבודה לפרה, אלא נוי ותכשיט הוא לה, ולדעת חכמים אינו אלא משא.

ומקרדין (מסרקים במסרק דק) את הבהמה ביום טוב להוציא את הלכלוך שבשערה ואין חוששים שמא יעשה בה פצע או חבורה עקב כך, ולדעת חכמים יש לחשוש שמא תיפצע. ושוחקים את הפלפלין לצורך יום טוב אפילו ברחים שלהן, לפי שהדבר נראה כמלאכת חול.

ר' יהודה אומר: אין מקרדין (מסרקים ומורידים את הקרציות) את הבהמה ביום טוב מפני שבודאי עושה חבורה (פצעים), אבל מקרצפין במסרק של עץ ששיניו גסות ואינו גורם לפצעים. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין.

ג גמרא על הביטוי במשנה "פרתו יוצאה" שואלים: למימרא [האם לומר] שר' אלעזר בן עזריה חדא פרה הויא ליה [פרה אחת היתה לו]? והאמר [והרי אמר] רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה אמר רב: תליסר אלפי עגלי [שלושה עשר אלף עגלים] הוה [היה] מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה [מעדרו] כל שתא ושתא [כל שנה ושנה] ומתוך שמספר עגלים זה היה רק עשירית מעדרו שבכל שנה, קל איפוא לשער כמה מרובים היו עדרי הבקר שלו. ואם כן מה לשון "פרתו" שנקט כאן? תנא [שנה החכם בתוספתא]: לא שלו היתה פרה זו אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה (שהרי לדעתו הדבר מותר) — נקראת על שמו כאילו היתה זו פרתו שלו, שהאחריות מוטלת עליו.

ד שנינו במשנה כי לדעת ר' אלעזר בן עזריה מקרדין את הבהמה ביום טוב. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו קרוד ואיזהו קרצוף? קרוד הוא במסרק שיש בו שינים קטנים ועושים חבורה, קרצוף — שינים גדולים ואין עושין חבורה.

ושלש מחלוקות יש בדבר, ר' יהודה אמנם סבר: דבר שאינו מתכוון אסור, שאסור לדעתו לעשות בשבת דבר שיש בו משום מלאכה, ואפילו אם אינו מתכוון לצורך מלאכה זו אלא לדבר אחר שהוא מותר בעיקרו, ולכן אסור לדעתו לסרק את הבהמה באופן שעושה בה אגב כך חבורה, אף שאינו מתכוון לכך. מיהו [מכל מקום] הוא מחלק: בקרוד על ידי מסרק בעל שינים קטנים ועושין חבורה — אסור. אבל קרצוף במסרק בעל שינים גדולים ואין עושים חבורה — מותר, ולא גזרינן [ואין אנו גוזרים] קרצוף אטו [משום] קרוד ואין חוששים שיטעו ויבואו להתיר אף את האסור.

ורבנן סברי נמי [וחכמים סבורים גם כן] כר' יהודה לגבי עיקר שיטתו שדבר שאינו מתכוון אסור, אלא לדעתם גזרינן [גוזרים אנו] קרצוף אטו [משום] קרוד. ואילו ר' אלעזר בן עזריה סבר לה [סבור הוא] בענין זה כדעת ר' שמעון, שאמר: דבר שאינו מתכוון — מותר, ולכן, בין קרוד בין קרצוף שרי [מותר], וגם אם נעשית תוך כדי הסירוק חבורה, כיון שודאי אינו מתכוון לכך — אין בכך איסור.

אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב נחמן שמועה זו לחודיה [לבדו, בעצמו]: הלכה כר' שמעון שדבר שאין מתכוון מותר לעשותו בשבת, שהרי ר' אלעזר בן עזריה מודה לו. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ולימא מר [ושיאמר אדוני] להיפך, הלכה כר' יהודה שהרי חכמים מודים לו! אמר ליה [לו]: אנא [אני] בכלל כשיטת ר' שמעון סבירא לי [סבור אני], שכך יש לפסוק, אולם אני מוסיף עוד טעם לכך שהרי ר' אלעזר בן עזריה מודה לו.