ומדליקין לו את הנר, משום ר' יצחק אמרו: אף צולין לו דג קטן. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] מי שלא הניח ערובי תבשילין — אופין לו פת אחת, וטומנין לו קדרה אחת, ומדליקין לו את הנר, ומחמין לו (ומחממים עבורו) קיתון (כלי קטן) אחד של מים, ויש אומרים אף צולין לו דג קטן.

רבא אמר: לעולם תפרש שהניח עירוב תבשילין, ובכל זאת אם לא הטמין מערב החג לצורך השבת — לא יטמין בחג עצמו, כי שאני [שונה] הטמנה, דמוכחא מלתא דאדעתא [שמוכח הדבר שעל דעת] השבת קעביד [הוא עושה] ולא לצורך יום טוב, ולדעת בית שמאי יש בכך משום חילול קדושת יום טוב.

איתיביה [הקשה לו] אביי מברייתא, שבה שנינו, חנניה אומר: בית שמאי אומרים: אין אופין בחג לצורך שבת העתידה לחול למחרת אלא אם כן ערב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין בשביל שבת אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב. ומכאן נסיק: הא [הרי] אם היו לו חמין טמונין — מיהא עביד [בכל אופן עושה] וטומן חמין לשבת, ואף על גב דמוכחא מלתא דאדעתא [ואף על פי שמוכח הדבר שעל דעת] השבת קעביד [הוא עושה], ומשמע שאף לדעת חנניה, שהחמיר בשיטת בית שמאי, מכל מקום מותר להטמין מיום טוב לשבת!

אלא אמר אביי: כאן מדובר כגון שערב לזה, כלומר, שאפה ובישל מבעוד יום לשם עירוב ולא ערב לזה, שלא הטמין חמין מבעוד יום, ודבר זה כשיטת חנניה היא, ואליבא [ועל פי שיטת] בית שמאי. ובית רבן גמליאל החמירו על עצמם בענין זה.

א נאמר במשנה שאחד משלושת הדברים בהם היה מחמיר רבן גמליאל כדברי בית שמאי הוא שאין זוקפין ביום טוב את המנורה שנפלה. ושואלים: מאי קא עביד [מה הוא עושה], מה איסור יש בזקיפת המנורה? אמר רב חיננא בר ביסנא: הכא [כאן] במנורה של חליות (שמתפרקת) עסקינן [עוסקים אנו], דמחזי [שנראה] כבונה, אם זוקף אותה מחדש. שבית שמאי סברי [סבורים] כי יש דין בנין בכלים ולכן אסור לדעתם לזוקפה מחדש, ובית הלל סברי [סבורים] כי אין דין בנין בכלים, ואין דין סתירה בכלים, ולכן אם נפלה — מותר לזוקפה.

אגב כך מסופר: עולא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא [עמד שמשו של עולא וזקף את נר השמן] ועל ידי כך פנה רוב השמן לצד אחד, ונתכוון השמש שלא יגיע השמן לפתילה ועל ידי כך ימהר הנר לכבות. איתיביה [הקשה לו] רב יהודה לעולא: הלא שנינו הנותן שמן בנר בשבת — חייב משום מבעיר בשבת והמסתפק (והלוקח) מן השמן הזה בשבת — חייב משום מכבה לפי שהוא מחיש את הכיבוי. משמע שכל פעולה המזרזת את כיבוי הנר, אפילו לא נעשתה במישרין, נחשבת ככיבוי, ואף כאן, כיון שזקף השמש את הנר, נמצא כמכבה ביום טוב, והדבר אסור! אמר ליה [לו] עולא: אכן צודק אתה, לאו אדעתאי [לא נעשה הדבר על דעתי].

ב בדין זה של חשש לכיבוי ביום טוב, אמר רב: קנבא שרי [מותר לשבור את ראש הפתילה] שנעשה פחם, כדי שתבער יפה, ואין בכך משום כיבוי.

ועוד לענין כיבוי ביום טוב, בעא מיניה [שאל אותו] אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות ביום טוב את הנר שבחדר מפני דבר אחר (תשמיש)? שכיון שאסור לאדם לשמש מיטתו במקום שהנר דולק בו, האם מותר לכבות את הנר לצורך זה? אמר לו: לא יכבה, כי אפשר לשמש מיטתו בבית (חדר) אחר.

אמר לו: ומי שאין לו בית אחר מאי [מה יעשה]? אמר לו: אפשר לעשות לו מחיצה על ידי סדינים לנר, וישמש מיטתו מעבר למחיצה. חזר ושאל: כשאין לו סדינים כדי לעשות מחיצה מאי [מה יעשה]? אמר לו: אפשר לכפות (להפוך) עליו (על הנר) את הכלי ולא ייראה האור. ושאל עוד: אין לו כלי מאי [מה יעשה]? אמר ליה [לו]: אסור ואין היתר לכבות.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: אין מכבין את הבקעת (חתיכת עץ) כדי לחוס עליה שלא תכלה לחנם, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה — מותר, הרי שמותר לכבות ביום טוב אם היה זה לצורך אדם! אמר ליה [לו] אביי: ההיא [אותה ברייתא] כדעת ר' יהודה היא, המתיר גם מלאכות שיש בהם משום הנאה לאדם אף שאינן צורך אוכל נפש, כי קאמינא אנא לרבנן [כאשר אומר אני הרי זה לשיטת חכמים].

ועוד בענין כיבוי, בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבה: מהו לכבות את הדלקה ביום טוב? והוא מסביר את שאלתו: היכא דאיכא [במקום שיש] סכנת נפשות בדליקה זו — לא קא מבעיא לי [אין אני מסופק], שאפילו בשבת שרי [מותר] בכגון זה. כי קמבעיא לי [כאשר נסתפק לי] הרי זה כשיש בכך משום אבוד ממון, מאי [מה הדין]? אמר ליה [לו]: אסור.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה — מותר, הרי שאפילו בשביל הפסד מועט מותר! ענה לו: הברייתא ההיא כדעת ר' יהודה היא, כי קאמינא אנא [כאשר אומר אני] את דברי, הרי זה לשיטת רבנן [חכמים].

ג בעא מיניה [שאל אותו] רב אשי מאמימר: מהו לכחול (למשוח) את העין ביום טוב בסממני רפואה? והוא מסביר את השאלה: היכא דאיכא [במקום שיש] סכנה לעין כגון המחלות הקרויות רירא, דיצא, דמא, דמעתא, וקדחתא, או תחלת אוכלא [הדלקת] — לא מבעיא [אין ספק] לי כי אז אפילו בשבת שרי [מותר], כי קמבעיא [כאשר נסתפק] לי במחלות פחות קשות, כגון סוף אוכלא [הדלקת] ופצוחי עינא [פקיחת העין] להיטיב את הראיה מאי [מה הדין בו]? אמר ליה [לו]: אסור, שכיון שאין בכך סכנה לעין, אלא מיחוש בלבד — אין עושים רפואה ביום טוב.

איתיביה [הקשה לו] מאותה ברייתא: אין מכבים את הבקעת וכו', ושני ליה כדשנין [ותירץ לו כפי שתירצנו] שברייתא זו כדעת ר' יהודה היא.

מסופר: אמימר שרי למכחל עינא [התיר למשוח עין] על ידי גוי בשבתא [בשבת] לצורך רפואה. איכא דאמרי [יש אומרים]: אמימר גופיה [עצמו] כחל עינא [משח את עינו] על ידי גוי בשבתא [בשבת]. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: מאי דעתיך [מה דעתך] בזה — שאתה סומך על מה שאמר עולא בריה [בנו] של רב עילאי שכל צרכי חולה עושין על ידי גוי בשבת, וכן אמר רב המנונא: כל דבר שאין בו סכנה של נפשות, אבל יש בו מחלה — אומר לגוי ועושה עבורו.

אולם הני מילי [דברים אלה] אמורים, היכא דלא מסייע בהדיה [במקום שאין החולה או אדם אחר מישראל מסייע עמו] עם הגוי ההוא, אבל מר קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח [אדוני הרי מסייע לו בשעת המשיחה, שהוא סוגר ופותח את העין] שעל ידי זה נכנס הכחול לתוך העין, ודבר זה צריך היה לאסור! אמר ליה [לו] אמימר: איכא [יש] עוד את דעתו של רב זביד דקאי כותך [שהוא עומד בשיטתך], שאף הוא סבר שיש בכך משום סיוע לאיסור ויש לאוסרו בשל כך, ושניי ליה [וכבר תירצתי לו]: מסייע אין בו ממש, שכיון שעיקר הדבר נעשה על ידי הגוי, אין חוששים משום סיוע כלשהו שעושה הישראל.

מסופר עוד: אמימר שרא למכחל עינא [התיר לכחול את העין] ביום טוב שני של ראש השנה כאשר העין כואבת, וזקוק לכך. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והאמר [והרי אמר] רבא: מת ביום טוב ראשון — יתעסקו בו עממין (גויים) לקבור אותו, מת ביום טוב שני — יתעסקו בו ישראל, ודין זה — ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה