הורצה, וזאת על מנת (כלומר, וצריך) להקטיר אימורין לערב ולא ביום. ולענייננו, מלשון הברייתא אנו למדים שאם אי אפשר לאכול את הבשר בו ביום נאמר על כך הלשון אם זרק, כלומר: דיעבד — אין [כן] מותר, אולם לכתחלה — לא יזרוק! בשלמא [נניח] לשיטת רבא ניחא [נוח הדבר], אלא לשיטת רבה בר רב הונא קשיא [קשה]! ומעירים: אכן קשיא [קשה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ כך: שאני [שונה] שבות שבת משבות יום טוב, שבשבת החמירו חכמים בדבריהם יותר מכפי שהחמירו ביום טוב.

א בעא מניה [שאל אותו] רב אויא סבא [הזקן] מרב הונא שאלה זו: בהמה של שותפים, חציה של גוי וחציה של ישראל, מהו לשחטה ביום טוב? אמר ליה [לו]: מותר. אמר ליה [לו]: וכי מה בין זה לנדרים ונדבות, שהרי קרבנות נדרים ונדבות אף הם נחשבים כבהמת השותפים, שהרי חלק מן הבהמה עולה למזבח ואת החלק האחר אוכלים הבעלים והכהנים, ומדוע לא נאמר שאף הם יהיו מותרים בשחיטה ביום טוב? לא ענה לו רב הונא על שאלתו, אלא אמר ליה [לו]: עורבא פרח [ראה עורב פורח, עף בשמים]! שרצה להסיח דעתו מן הדבר, ולא ענה לשאלה.

כי נפק [כאשר יצא] רב אויא אמר ליה [לו] רבה בריה [בנו] של רב הונא לאביו: לאו היינו [וכי אין זה] רב אויא סבא [הזקן] דמשתבח ליה מר בגויה דגברא רבה [שמשתבח בו אדוני שאדם גדול] הוא? ואם כן מדוע התנהגת בו כך, ולא ענית על שאלתו? אמר ליה [לו]: ומה אעביד ליה [אעשה לו], אני היום במצב שאפשר לומר עליו כלשון הכתוב: "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" (שיר השירים ב, ה), כלומר: עייף אני ונרגש מפני טורח הרבים שהיה עלי, ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא [ושאל אותי דבר שצריך טעם] ועיון מדוקדק בו, ולכן לא יכולתי לענות מיד.

ושואלים: וטעמא מאי [והטעם, אכן מהו]? ומסבירים את ההבדל: בהמה שחציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב, והטעם הוא משום שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ואם רוצה ישראל לאכול אפילו מעט — בהכרח עליו לשחוט בהמה שלימה אף כי אינו משתמש בכולה, ולכן אין הדבר מעכב אם חלקה האחר שייך לגוי. אבל נדרים ונדבות אסור לשחטן ביום טוב משום שכאן אין כלל שותפות בבהמת הקרבן, כיון שהכהנים כי קא זכו [כאשר הם זוכים] בחלק מבשר הקרבן, וכן ישראל האוכלים מן הקרבן — משלחן גבוה, של הקדוש ברוך הוא, קא זכו [הם זוכים]. כלומר, הקרבן בעצם שייך כולו לה', ואנשים האוכלים ממנו הם כסמוכים על שולחנו, והרי אמרנו שלצורך גבוה אין שוחטים.

בהמשך לאותו דיון אמר רב חסדא: בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל — מותר לשחטה ביום טוב, והטעם: שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אולם עיסה של בצק שחציה של גוי וחציה של ישראל — אסור לאפותה ביום טוב — דהא [שהרי] אפשר ליה למפלגה [לו לחלק אותה] בלישה, והחלק האחד, של ישראל — יאפה, וחלקה השני השייך לגוי לא יאפה.

מתיב [מקשה על כך] רב חנא בר חנילאי ממה ששנינו: עיסת כלבים עיסה שבוללים בקמח עוד חומרים שונים ונותנים אותה לכלבים בזמן שטיבה כזה שאף הרועין אוכלין ממנה — הרי היא נחשבת כלחם לכל דבר וחייבת בהפרשת חלה ממנה ומערבין בה עירובי תחומין וחצירות, ומשתתפין בה לצורך שיתוף מבואות, ומברכין עליה ברכה ראשונה ואחרונה, ומזמנין עליה לברכת המזון אם אכלו אותה שלושה אנשים כאחד, ואף היא נאפת ביום טוב כשאר מאכל אדם, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אם לא החמיצה.

ולגבי היתר אפייתה; ואמאי [ומדוע] נאפת היא ביום טוב? והא [והרי] אפשר ליה למפלגה [לו לחלק אותה] את העיסה הזאת בשעת לישה, וחלק האדם יאפה וחלק הכלבים לא יאפה! ומשיבים: שאני [שונה] עיסת כלבים, הואיל ואפשר לפייסן בנבלה, כלומר, הלא יתכן שתמות אחת הבהמות ואז יתנו את הנבילה לכלבים, ותמצא עיסה זו כולה למאכל אדם.

על התירוץ הזה תוהים: מי אית ליה [האם יש לו, מקבל] רב חסדא את הנימוק הזה של "הואיל"? לומר, שכיון שהואיל ויש אפשרות שישתנה המצב אין לקבוע הלכה לפי מצב הדברים עכשיו? והא אתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה מה הדין אם אופה אדם במזיד מיום טוב לחול. רב חסדא אמר: לוקה על חילול יום טוב, רבה אמר: אינו לוקה.

וטעמם, רב חסדא אמר: לוקה, כי לשיטתו לא אמרינן [אין אנו אומרים] הואיל ומקלעי ליה [ואם מזדמנים לו] אורחים ויצטרך לפת מרובה, חזי ליה [יהיה ראוי לו] אף ליום טוב עצמו, על כן השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן, גם כשאין אורחים ראוי לו], ואם כן בשעת מעשה אין זה נחשב כעבירה גמורה, ואי אפשר להתרות ולהלקות עליה. ואילו רבה אמר: אינו לוקה, כי לשיטתו אמרינן [אומרים אנו] "הואיל". וכיון שרב חסדא איננו מקבל את הנימוק של "הואיל", כיצד אפשר להשתמש בו כתירוץ לקושיה שעליו?

אלא יש לבטל את הדברים שאמרנו, ולא תימא [אל תאמר] שהיה כאן ענין של "הואיל ואפשר", אלא פה מדובר כגון דאית ליה [שיש לו] נבלה מוכנה, שודאי אפשר לפייסן בנבלה. ולכן כאשר אופים הרועים את העיסה ישנה סבירות גבוהה לכך שתיאכל כולה על ידי הרועים עצמם.

ב בעו מניה [שאלו אותו] את רב הונא שאלה זו: הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא [אותם יהודים בני הכפרים שהטילו עליהם מן המלכות חובה לספק קמח ולחם לאנשי הצבא שבאזור] מהו לאפותה ביום טוב? אמר להו [להם] רב הונא לשואלים: חזינא [רואים אנו] אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי [אם נותנים האנשים מאותה מכסה שהוקצבה לחיילים פת לתינוק ואין החיילים מקפידים על כך], אם כן כל חדא וחדא חזיא לינוקא [כל אחת ואחת מן הככרות, נמצא שהיא ראויה לתינוק] מישראל, ולכן שרי [מותר] לאפותה. ואי לאו [ואם לא] שאינם מניחים לאחר לאכול מפת זו — אסור לאפות ביום טוב עבור גויים.

על ההיתר הזה של רב הונא מקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה בשמעון התימני (מהמקום תמנת) שלא בא אמש (בלילה) של יום טוב לבית המדרש, בשחרית מצאו ר' יהודה בן בבא. אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: בלשת (קבוצת חיילים שבאו לעשות חיפוש) באה לעירנו, ובקשה לחטוף את כל העיר, ושחטנו להם עגל כדי לפייסם והאכלנום בו ופטרנום לשלום.

אמר לו ר' יהודה בן בבא: תמה אני אם לא יצא שכרכם שהרווחתם שלא לקחו אנשי החייל מרכושכם בהפסדכם של חילול יום טוב. שהרי אמרה התורה: "את אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז), ומשמע "לכם" — ולא לגויים. ואמאי [ומדוע] אמר כך ר' יהודה בן בבא? הא חזי למיכל מיניה [הרי ראוי עגל זה לאכול ממנו] משהו גם לישראל. והמסקנה איפוא שגם אם ישראל יכולים לאכול ממנו, כיון שעושה עבור גויים, הרי זה אסור!

אמר רב יוסף: באותו מקרה עגל טרפה הואי [היה] זה, שלא היה ראוי כלל לישראל. ומקשים: והא חזי [והרי ראוי] הוא להאכילו לכלבים ויכול אתה לומר ששחטו עבור כלבי ישראל!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם מותר לעשות מלאכה ביום טוב עבור הכלבים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ממשמע שנאמר "לכל נפש" שומע (לומד) אני כי אפילו נפש בהמה במשמע, וכענין שנאמר: "ומכה נפש בהמה ישלמנה" (ויקרא כד, יח), משמע שנפש בהמה אף היא קרוייה נפש, על כן תלמוד לומר ההדגשה בכתוב "לכם"