שמא יטלנו את הכלי הזה בידו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים למקום שיש בו מקוה. אמר ליה [לו] אביי: ומי שיש לו בור של מקוה מים בחצירו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר ליה [לו] רבה: גזירה גזרו חכמים לאסור להטביל כלי אף בבור מים הקיים בחצירו, אטו [משום] בור הקיים ברשות הרבים.

הקשה לו עוד: התינח [נניח] שגוזרים גזירה זו בשבת, אולם ביום טוב שאין בו איסור הוצאה מרשות לרשות, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והשיב: גזרו אף ביום טוב אטו [משום] שבת.

ושואלים: ומי גזרינן [האם גוזרים אנו] בכגון אלה? והא תנן [והרי שנינו] במשנתנו: ושוין בית שמאי ובית הלל שמשיקין את המים הטמאים בכלי אבן כדי לטהרן, אבל לא מטבילין אותם בעצמם. ואי איתא [ואם יש] מקום לומר שגוזרים — נגזור אם כן גם שם השקה אטו [משום] הטבלה!

את הקושיה הזו דוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור] שיש ממש בקושיה זו? הלא אי אית ליה [אם יש לו] לאותו אדם מים יפים לשתיה, הני [אלה] המים הטמאים למה לי (לו) למעבד להו [לעשות להם] השקה? אלא על כרחך, עליך לומר דלית ליה [שאין לו] מים טובים לשתיה, וכיון דלית ליה [שאין לו] — מזהר זהיר בהו [הוא זהיר בהם] שלא יטמאו. ואם כן בהכרח עלינו לפרש שמדובר כאן במקרה יוצא דופן, שעל אף הזהירות נטמאו המים, ובמקרה כגון זה לא גזרו חכמים.

איתיביה [הקשה לו] אביי: מדלין (דולין מים) בדלי טמא מתוך מעין או מקוה מים, והוא הדלי נעשה על ידי כך טהור, שהרי תוך שדלה מים גם הוטבל הדלי במקוה, ואי איתא [ואם יש] מקום לגזור, אם כן נגזור דלמא אתי לאטבוליה בעיניה [שמא יבוא להטבילו בעינו, בעצמו]! והשיב רבה: שאני התם [שונה שם] מתוך שלא הותרה לו טבילת הדלי סתם אלא על ידי דליו (בדרך דליית מים) — זכור הוא שאסור להטביל כלים, ואין לגזור בכך.

איתיביה [הקשה לו] ממקור אחר, ששנינו: כלי שנטמא מערב יום טוב — אין מטבילין אותו ביום טוב, אבל כלי שנטמא ביום טוב עצמו — מטבילין אותו ביום טוב. ואם איתא [יש] מקום לגזירות בענין זה נגזור בכלי שנטמא ביום טוב אטו [משום] כלי שנטמא בערב יום טוב! ומשיבים: טומאה ביום טוב עצמו, שהכל טהורים בו, מלתא דלא שכיחא היא [דבר שאינו מצוי הוא] וכלל בידינו: מלתא דלא שכיחא [דבר שאינו מצוי] לא גזרו בה רבנן [חכמים].

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: כלי שנטמא באב הטומאה — אין מטבילין אותו ביום טוב, אולם אם נטמא רק בולד הטומאה, כלומר, שנגע הכלי בדבר שנטמא על ידי אב הטומאה (שהוא ראשון לטומאה), ונעשה איפוא "שני לטומאה" וטומאה זו בכלים אינה אלא מדברי סופרים — מטבילין אותו ביום טוב. ואם איתא [יש] מקום לגזור, אם כן נגזור הא [זה] שנטמא בולד הטומאה אטו הא [משום זה] שנטמא באב הטומאה!

והשיב לו: כל שנטמא בולד הטומאה היכי משכחת לה [היכן מוצא אתה] שהאנשים מקפידים לטהרו, רק באופן אחד — גבי [כהנים] כהנים, כיון שהם אוכלים תרומה, והתרומה נטמאת גם על ידי כלי שנטמא רק מולד הטומאה. אבל סתם אדם האוכל חולין אינו חושש לטהר כלי כזה לפי שאין חולין נטמאים אלא מולד הטומאה עצמו ולא משני לטומאה, וכיון שמדובר בכהנים — כלל בידינו כי — כהנים זריזין הן ונזהרים מאד שלא יבואו כליהם לידי טומאה, ולכך טומאה זו נחשבת אצלם כדבר שאינו מצוי ולא גזרו חכמים בכגון זה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה שאמר רב חייא בר אשי אמר רב: נדה שאין לה בגדים טהורים ללובשם, שכל בגדיה נטמאו, ואותו יום שבת או יום טוב הוא, ואין היא יכולה להטבילם —הריהי מערמת (מערימה) וטובלת בבגדיה, שהרי היא עצמה מותרת לטבול, וכשהיא טובלת בבגדיה נטהרים בכך אף בגדיה. ואם איתא [יש] מקום לגזור, נגזור אם כן דלמא אתי לאטבולי בעינייהו [שמא תבוא להטביל את הבגדים בעצמם]!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] מתוך שלא הותרה לה הטבלת הבגדים אלא על ידי באופן שהם נתונים עליה בתור מלבוש — זכורה היא ואינה באה לכלל איסור. עד כאן נשאנו ונתנו בטעמו של רבה שהאיסור בהטבלת כלים בשבת הוא גזירה שמא יבוא לטלטל ברשות הרבים.

ואילו רב יוסף אמר טעם אחר: אין מטבילים כלים בשבת, גזרה משום סחיטה. שכלים שונים, כגון בגדים, לאחר שמטבילים אותם, יש לחשוש שמא יבוא לסוחטם, וסחיטה אסורה משום תולדה של מלאכה האסורה מן התורה (דש).

אמר ליה [לו] אביי: תינח [נניח] בכלים שבני סחיטה נינהו [הם], כגון בגדים, אולם כלים דלאו [שלא] בני סחיטה נינהו [הם], מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר ליה [לו] רב יוסף: גזרה גזרו חכמים בהני [בכלים אלה] שאינם בני סחיטה, אטו הני [משום כלים אלה] שהם בני סחיטה. איתיביה כל הני תיובתא ושני ליה כדשנינן [הקשה לו אביי לרב יוסף כל אותן הקושיות שהקשה לרבה להוכיח שאין גוזרים ותירץ לו כפי שתירצנו] בשם רבה.

רב ביבי אמר טעם אחר: גזרה שמא ישהא. שאם יתירו לו להטביל כלים ביום טוב, יש לחשוש שמא ישהה את כל הכלים הטמאים וימתין עד ליום טוב, שאז זמנו פנוי, ואז יטביל אותם. וכיון שישארו ברשותו כלים טמאים למשך זמן רב יש לחשוש שמא יגרום הדבר לטמא דברים שאסור לטמאם, כגון תרומה. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב ביבי: כלי שנטמא מערב יום טוב — אין מטבילין אותו ביום טוב, גזרה שמא ישהא בביתו כלים טמאים כדי להטבילם ביום טוב.

רבא אמר טעם אחר: אין טובלים כלי בשבת מפני שנראה על ידי הטבילה כמתקן את הכלי, שהרי קודם לכן לא היה הכלי ראוי לשימוש ולאחר שהטבילו נעשה ראוי, ודומה הדבר למלאכת תיקון כלי האסורה מן התורה. ומקשים: אי הכי [אם כך] אדם נמי [גם כן] ייאסר לטבול, משום שנראה כמתקן עצמו! ומשיבים: אדם נראה כמיקר, שאינו נראה בוודאות שהוא טובל לטהרתו שהרי יתכן שטובל במים משום שרוצה לקרר את עצמו, ולכן אין לגזור בו.

ומקשים: הא תינח [זה נוח] לגבי טבילה במים יפים ונקיים שנעים לו לאדם להצטנן בתוכם, אולם אם טובל במים רעים, שלפעמים מי המקוה אינם נקיים כל צרכם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר רב נחמן בר יצחק: גם אז אין מעשהו מוכיח שכוונתו לטהרה, שהרי פעמים שאדם בא