היינו קלקולא [והרי זה הקלקול], בכך שאסר לערב מאתמול, ואין איפוא להוכיח מכאן. אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כרבי, ולאסור שאין מערבין לא לתחומים ולא לחצירות. שפסק הלכה בנושא זה כשיטת רב רבו וכגירסת ר' אליעזר.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: יום טוב שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל שמנה ברכות בתפילת עמידה, שמוסיף שתי ברכות אמצעיות על שלוש ראשונות ושלוש אחרונות ואותן שתי ברכות אמצעיות שאומר, הרי הן, ברכה אחת של שבת בפני עצמה, וברכה אחת נוספת של יום טוב בפני עצמה. ובית הלל אומרים: מתפלל שבע ברכות בלבד, שלוש ראשונות ושלוש אחרונות ואחת באמצע, אשר בה הוא מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום של אותו חג באמצע. רבי אומר: אף חותם בה בברכה זו מעין שבת ויום טוב יחד: "מקדש השבת, ישראל והזמנים".

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רבינא נוסח זה: "מקדש ישראל והשבת והזמנים". אמר ליה [לו] רבינא לאותו תנא: אטו [וכי] את השבת ישראל מקדשי ליה [הם שמקדשים אותה]? והא [והרי] השבת מקדשא וקיימא [מקודשת ועומדת] מששת ימי בראשית, שכל יום שביעי הוא מעצמו שבת, ואין השבת מתקדשת על ידי החלטת ישראל. אלא אימא [אמור, תקן] בנוסח זה: "מקדש השבת, ישראל והזמנים", שאכן ישראל הם המקדשים את הזמנים — ראשי חדשים ומועדים. אמר רב יוסף: הלכה כרבי לענין סיום הברכה, וכדתריץ [וכפי שיישב, קבע] רבינא.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: שבת שחל להיות בראש חדש או בחולו של מועד, תפילות ערבית ושחרית ומנחה של שבת מתפלל כרגיל שבע ברכות, ואומר מעין המאורע ("יעלה ויבוא") בברכת העבודה ("רצה"). ואם לא אמר — מחזירין אותו ויתפלל שנית. רבי אליעזר אומר: מעין המאורע אומר בתפילת הודאה ("מודים"). ואילו בתפילת המוספין משנה את נוסח הברכה עצמה: מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום — ראש חודש או חול המועד — באמצע.

רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומרים: כל מקום שהוזקק לשבע ברכות, לאו דווקא בתפלת המוספים, אלא בכל תפילות היום אף בשחרית מנחה וערבית, מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. אמר רב הונא: אין הלכה כאותו הזוג, אלא כשיטת התנא הראשון שבשחרית מנחה וערבית מתפלל שבע ברכות ואומר מעין המאורע בעבודה.

ג אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחברו ליום טוב שני של גלויות, ומתנה, ואומר כך: אם היום הוא אכן יום טוב אם כן למחר יום חול הוא, ומותר הרי ללכת בו כמה שארצה לכל צד. ואם היום חול הוא ומחר יום טוב — הרי אני מניח עירוב תחומין למחר. וכן יתנה למחרת על אותה פת.

אמר רבא: מניח אדם ערובי תבשילין מיום טוב לחבירו, ומתנה ואומר: אם היום חול ומחר קודש — עירובי עירוב ובשלו אהיה מותר לבשל למחר לצורך השבת, ואם היום קודש ולמחר חול — הרי מותר אני בבישול כבשאר ימות החול.

ומעירים: מאן [מי] שאמר דין זה בענין עירובי תחומין כל שכן שהוא מתיר לעשות כן בעירובי תבשילין, ומאן [ומי] שאמר דין זה בענין עירובי תבשילין — אבל בעירובי תחומין לא הותר הדבר. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — דלמקני [שלקנות] שביתה בשבתא [ביום של שבתון] לא התירו אפילו במקום ספק. אבל בעירוב תבשילין שבעצם הוא רק לסימן בלבד — משום כבוד השבת התירוהו.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: אין אופין פת מיום טוב לחבירו יום טוב שני של גלויות. אף על פי כן, באמת אמרו הלכה קבועה: ממלאה אשה את כל הקדרה בשר לבשל ביום טוב, אף על פי שאינה צריכה באותו יום אלא לחתיכה אחת, והשאר יהא למחר. וכן ממלא נחתום חבית של מים לחמם אותם אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון (כלי קטן) אחד של מים חמים. אבל לאפות — אינו אופה אלא מה שצריך לו לאותו יום בלבד.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: ממלאה אשה את כל התנור פת אף על פי שאינה צריכה את כל הכמות לאותו היום, מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא, שכל כמה שהתנור מלא יותר, מתמעט חללו וחומו רב יותר. ונמצא שמילוי התנור משמש לא רק להוסיף פת למחר, אלא ליופיה של הפת לאותו יום. אמר רבא: הלכה כר' שמעון בן אלעזר.

ה איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים שאלה זו: מי שלא הניח עירובי תבשילין, האם הוא נאסר לבשל ליום השבת ואף קמחו נאסר, שכל המזונות שבידו אסור להשתמש בהם לצורך השבת. או דלמא [שמא] הוא נאסר לעשות מלאכה זו ואין קמחו נאסר?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] הבדל, הלכה למעשה? ומסבירים: לאקנויי [לענין הקניית] קמחו לאחרים. אי אמרת [אם אומר אתה] כי הוא נאסר וקמחו נאסר — צריך לאקנויי [להקנות] את קמחו לאחרים כדי שיוכלו אחרים לאפות לצורכו, אם ירצו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי הוא נאסר ואין קמחו נאסר — לא צריך לאקנויי [להקנות] קמחו לאחרים, אלא אחרים יכולים לאפות לצורכו אף בלא שייחשב הקמח כשלהם. ושואלים: מאי [מה אכן הדין]?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שנאמר בברייתא: מי שלא הניח עירובי תבשילין בערב יום טוב — הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין ביום טוב לצורך השבת החלה למחרת, לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו. כיצד הוא עושה שיוכל בכל זאת לאכול בשבת — מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלין לו. ומלשון "מקנה קמחו לאחרים" שמע מינה [למד מכאן] כי הוא נאסר וקמחו נאסר ולכן צריך להקנותו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] השאלה הבאה: עבר ואפה ביום טוב לשבת בלא שעשה עירוב תבשילין בערב יום טוב, מאי [מה דינו]? האם מותר או אסור לאכול מפתו ותבשילו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה ששנינו בברייתא: מי שלא הניח עירובי תבשילין, כיצד הוא עושה — מקנה קמחו לאחרים, ואחרים אופין לו ומבשלין לו.