אלא בבגדים קשין שעליהם מותר לשבת ואין לחשוש משום כלאים שבהם, וכי הא [וכפי זה] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: האי נמטא גמדא [זה הלבד הקשה] שעושים בעיר נרש — שריא [מותר] לשבת או לשכב עליו ואין לחשוש בו משום שעטנז.

אמר רב פפא: ערדלין [גרבי לבד] — אין בהם משום כלאים משום שהם קשים. אמר רבא: הני צררי דפשיטי [אותם צרורות של כסף] העשויים בד קשה או לבד — אין בהם משום כלאים, אולם דבזרני [כיסים להניח בהם זרעים] — יש בהם משום כלאים, לפי שהם גדולים ורכים יותר. רב אשי אמר: אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים, לפי שאין דרך חמום בכך. שגם אם הם צמודים לבשרו של אדם, מכל מקום אין זו דרך לבישה וחימום, ולכן אין לאסור אותם.

א שנינו במשנה: אבל לא שולחים ביום טוב סנדל המסומר. ושואלים: סנדל המסומר מאי טעמא [מה טעם] לא? ומשיבים: משום מעשה שהיה שבשל סנדל המסומר אירע אסון גדול בשבת, וגזרו חכמים שלא ללובשו משום כך בשבת ויום טוב (ראה מסכת שבת ס, א).

אמר אביי: סנדל המסומר אסור לנעלו בשבת אבל מותר לטלטלו. אסור לנעלו — משום מעשה שהיה, וזה שמותר לטלטלו למדים מדקתני [ממה ששנינו] במשנה לשון: "אין משלחין", דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שאסור אפילו לטלטלו, אם כן השתא [עכשיו, הרי] אפילו לטלטולי [לטלטל] אסור, משלחין מבעיא [נצרכה לומר] שאסור? אלא ודאי מותר הוא בטלטול בתוך הבית, אף שאסור בלבישה.

ב עוד שנינו במשנה: לא שולחים ביום טוב מנעל שאינו תפור. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא אינו ראוי לנעלו! ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] אלא במקרה דאף על גב דנקיט בסיכי [שאף על פי שהמנעל תפור בסיכות] ואפשר בדוחק לנעלו, על כן השמיע לנו כיון שאינו תפור ממש אין נועלים אותו, ולכן אסור לשלחו ביום טוב.

ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אין משלחים אף לא מנעל לבן. תניא [שנויה ברייתא]: ר' יהודה מתיר במנעל שחור, ואוסר בלבן, מפני שצריך ביצת הגיר (גוש הגיר) כדי לצבעו יפה. ר' יוסי אוסר במנעל שחור, מפני שצריך לצחצחו (להחליקו).

ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חולקים] בעיקר ההלכה. אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כפי מנהג מקומו וחכם זה כפי מקומו]. באתריה דמר [במקומו של חכם זה, ר' יהודה] היה בשרא [צד העור הפונה לבשר] שהוא עשוי כקליפות אחת על גבי השניה מונח לתחת [מלמטה] כלפי פנים ואינו נראה מבחוץ ולכן אינו צריך החלקה, אולם באתריה דמר [במקומו של חכם זה, ר' יוסי] היה בשרא [צד העור הפונה לבשר] לעיל [מלמעלה] מונח כלפי חוץ והיה צורך להחליקו.

ד שנינו במשנה: זה הכלל כל שנאותין (מתקשטים) בו ביום טוב משלחים אותו. מסופר: רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי [התיר להם לחכמים לשלוח] תפלין ביומא טבא [ביום טוב] אמר ליה [לו] אביי: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה], כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו, ותפילין אין מניחים ביום טוב! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כלומר, כך יש להבין את דברי המשנה: כל שנאותין בו בימות החול — משלחין אותו ביום טוב. כלומר, כל דבר שהוא גמור ושלם עד כדי שראוי להשתמש בו בחול — משלחים אותו כמתנה ביום טוב.

אמר אביי: תפלין, הואיל ואתו לידן [ובאו לידינו], כלומר, הואיל ועסקנו בעניינם, נימא בהו מילתא [נאמר בהם דבר] שיש בו משום חידוש הלכה: היה אדם בא בדרך בערב שבת או חג ותפילין בראשו כדרך שהיו נוהגים אז להיות לבושי תפילין במשך כל היום, ושקעה עליו חמה ונכנסה שבת או יום טוב שאינם זמן תפילין, ואף אסור לטלטל בהם תפילין — מניח ידו עליהן, שלא ייראו ברבים, ומעבירם כך בדרך מלבוש עד שמגיע לביתו ושם חולצם. היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום (השבת או החג) — מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו.

מתיב [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב איקא ממה ששנינו: היה בא בדרך ותפילין בראשו וקדש עליו היום — מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לחומה ושם חולצם ומשאירם שם. היה יושב בבית המדרש, שהיה מחוץ לעיר וקדש עליו היום — מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית שיש בו אנשים היכולים לשמור את התפילין, ובית זה הוא דווקא זה הסמוך לבית המדרש. הרי שאין מוליכם עד לביתו אלא רק לתוך המקום הקרוב אליו ביותר בתוך העיר!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו שמניחם בבית הסמוך לחומת העיר — דמנטרא [שהן, התפילין נשמרות] שם, הא [זה] שאמרנו שמוליכן לביתו — מדובר באופן דלא מנטרא [שאינן נשמרות].

ומקשים: אי דלא מנטרא [אם מדובר באופן שאין התפילין נשמרות בו], אם כן מאי איריא [מה שייך דווקא] לומר כשהתפילין בראשו? אפילו לא לובשם אלא מצאן כשהן מחתן בארעא [מונחות בקרקע] נמי [גם כן] היה צריך ללבשן ולהביאן, דהא תנן [שהרי שנינו במשנה]: המוצא תפלין כשהן מונחות בשדה — מכניסן זוג זוג כדרך לבישתן!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שאינו צריך ללובשן, אלא אם כן היו כבר מונחות בראשו — מדובר באופן דמנטרא [שהן נשמרות] מחמת גנבי [הגנבים] וגם מחמת כלבי [הכלבים]. הא [זו] שאמרנו שאף אם מונחות על הקרקע ילבשם ויכניסם לעיר — מדובר באופן דמנטרא [שנשמרות] מחמת כלבי [הכלבים] ולא מנטרא [נשמרות] מחמת גנבי [הגנבים].

והחידוש בדבר: מהו דתימא [שתאמר]: הואיל ורוב לסטים [הגנבים] ישראל נינהו [הם] ולא מזלזלי [יזלזלו] בהן בתפילין, ואם כן אין לטלטלן, שהרי אין חשש לחילול קדושתם, על כן קא משמע לן שבכל זאת יש לחשוש למיעוט, וראוי לו להכניסן לתוך העיר.