מר [חכם זה, בית שמאי] סבר כי גזרינן [גוזרים אנו] איסור על ציר באמצע אטו [משום] ציר מן הצד, ומר [וחכם זה, בית הלל] סבר: לא גזרינן [אין אנו גוזרים], וכיון שאין בכך מלאכת בניה — מותר.

א משנה בית שמאי אומרים: אין מוציאין ביום טוב לא את הילד הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר התורה לרשות הרבים, כיון שאינם צרכי אוכל נפש, ובית הלל מתירין.

ב גמרא תני תנא קמיה [שנה התנא, חוזר המשניות, לפני] ר' יצחק בר אבדימי: השוחט עולת נדבה ביום טוב — הרי זה לוקה משום "כל מלאכה לא ייעשה בהם" (שמות יב, טז). שכיון ששחיטה זו לא היתה לצורך אכילה, נמצא שעשה מלאכה אסורה ביום טוב.

אמר ליה [לו] ר' יצחק בר אבדימי לאותו תנא: מי שאמר לך ברייתא זו מני [כשיטת מי אמרה] — כדעת בית שמאי היא, דאמרי [שהם אומרים]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] בכלל מתוך שהותרה ביום טוב הוצאה לצורך אוכל נפש המותר ביום טוב — הותרה נמי [גם כן] הוצאה שלא לצורך, דאי [שאם] כשיטת בית הלל היא, הא אמרי [הרי אומרים הם]: מתוך שהותרה הוצאה לצורך — הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך. הכא נמי [כאן גם כן] במלאכת שחיטה, מתוך שהותרה שחיטה לצורך אוכל נפש — הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך זה, אלא לכל מה שיש בו הנאת אדם במישרין או בעקיפין.

מתקיף לה [מקשה על כך] על הסברה זו רבה: ממאי [ממה מסיק אתה] שבית שמאי ובית הלל בהא פליגי [בבעיה זו נחלקו]? דלמא [שמא] בשאלה אחרת נחלקו, בשאלה העקרונית האם כשם שאסורה ההוצאה מרשות אחת לרשות אחרת בשבת, כך אסורה גם ביום טוב, או שמא יש ערוב ואיסור הוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי [נחלקו].

שמר [שחכם זה, בית שמאי, סבורים] סבר כי יש ערוב והוצאה לשבת וכמו כן יש ערוב והוצאה ליום טוב, אלא שביום טוב (כמלאכות אחרות) הותר לצורך אוכל נפש.

ומר [וחכם זה, בית הלל] סבר כי יש ערוב והוצאה לשבת ואין כלל ערוב ואיסור הוצאה ליום טוב, כדכתיב [כפי שנאמר]: "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת" (ירמיה יז, כב) ונדייק מכאן: בשבת — אין [כן], נאסרה הוצאה מרשות לרשות, אבל ביום טוב — לא נאסרה. ולפי הסבר זה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה אם מלאכה שהותרה לצורך מסויים בחג הותרה כולה, אף שלא לצורך מיוחד זה.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב יוסף על דעת רבה: אלא מעתה, לשיטתך שהמחלוקת היא בעיקר איסור ההוצאה ביום טוב, אם כך שלשיטת בית הלל אין איסור הוצאה ביום טוב, אם כן לשיטתם מותר אף איסור טלטול (שמקורו באיסור הוצאה), ואם כן ליפלגו [שיחלקו] בהוצאת אבנים, אם מותר או אסור להוציאן ביום טוב! אלא מדלא מפלגי [כיון שאינם נחלקים] באבנים כי אם בדברים שיש בהם צורך מסויים, שמע מינה [למד מכאן] כי לדעת כולם נאסרה הוצאה ביום טוב אלא שהתירתה התורה לצורך, ובשאלה של

הוצאה שלא לצורך מלאכת אוכל נפש פליגי [חלוקים הם], שלדעת בית הלל, כיון שהותרה לצורך — הותרה לגמרי, אלא שגזרו חכמים לאסור את ההוצאה בדברים שיש בהם טירחה יתירה ואין בהם משום צורך החג וכגון באבנים, אבל בשאר דברים, כגון בקטן וספר תורה התירו. ולדעת בית שמאי לא התירו אלא דבר שיש בו משום צורך אכילה בלבד.

ומעירים: ואף ר' יוחנן סבר: כי במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך פליגי [חלוקים הם] וזו היתה אף לדעתו הבעיה ביסוד משנתנו. דתני תנא קמיה [ששנה התנא, חוזר המשניות, לפני] ר' יוחנן, ברייתא זו: המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו הרי זה לוקה בחמש מלקיות על מעשה אחד זה. כיצד?

לוקה משום מבשל גיד, שהרי עשה מלאכת בישול בדבר שאינו ראוי לאכילה כלל, ונמצא עובר משום מבשל ביום טוב, ולוקה משום אוכל גיד שנאסר במפורש בתורה, ולוקה משום מבשל בשר בחלב שבאיסור זה נענשים גם על הבישול בלבד, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה