אבל היכא דליכא [במקום שאין] דקר נעוץ — לא התירו אף הם. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר כך: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל הכא [כאן] אלא כיון שמוקצה הוא בלבד, ואין איסורו אלא מדברי סופרים, בעומד ואומר זה וזה אני נוטל, סגי [די]. אבל התם [שם] במקום שיש איסור מן התורה לא אמרו.

אלא, אי קשיא [אם קשה היה] בסתירת הדברים — הא קשיא [זה קשה], ממשנה אחרת: בית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי (מדוך כבד שבו כרגיל כותשים את החיטים לעשות מהן דייסה) לצורך אחר ביום טוב, כגון לקצב עליו (לחתוך עליו) את הבשר שיש בידו, ובית הלל מתירין. אלמא [מכאן] שגבי שמחת יום טוב שיטת בית שמאי לחומרא [להחמיר] ושיטת בית הלל לקולא [להקל], ורמינהו [ומקשים, משליכים על כך] מהשוחט חיה ועוף, בית שמאי וכו'! ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה.

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה? דלמא לא היא [שמא אינו כן]: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית שמאי התם [שם] אלא היכא דאיכא [במקום שיש] דקר נעוץ ומוכן מבעוד יום, אבל היכא דליכא [במקום שאין] דקר נעוץ — לא, אי נמי [או גם כן] כך: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל הכא [כאן] אלא בעלי, דאיכא [שיש] על כל פנים תורת כלי עליו וכיון שכך, אין בו אף איסור מוקצה גמור, אבל התם [שם בענין שחיטה] לא אמרו כן.

אלא, אי קשיא [אם קשה] — הא קשיא [זה קשה] שבמשנה אחרת שנינו: בית שמאי אומרים: אין נותנין את העור טרם עיבודו לפני הדורסן (אלה שדורסים עליו), שיש בכך חשש עיבוד ביום טוב, ולא יגביהנו את העור ממקומו, שהרי הוא לעצמו מוקצה, אלא אם כן יש עליו כזית בשר ויטלטלהו אגב הבשר. ובית הלל מתירין.

אלמא [מכאן] של גבי שמחת יום טוב שיטת בית שמאי לחומרא [להחמיר] ושיטת בית הלל לקולא [להקל], ורמינהו [ומקשים, משליכים על כך] ממה ששנינו: השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו'! ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה.

ואף כאן דוחים: ממאי? דלמא לא היא (אינו כן): עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית שמאי התם [שם] להתיר אלא היכא דאיכא [במקום שיש] כבר דקר נעוץ מבעוד יום, אבל היכא דליכא [במקום שאין] דקר נעוץ — לא. אי נמי [או גם כן] עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל הכא [כאן] אלא בעור דחזי למזגא עלויה [שראוי לשכב עליו] וכיון שכך אינו מוקצה גמור, ולכך התירו, אבל התם [שם] בשחיטה לא הקלו.

אלא, אי קשיא [אם קשה] — הא קשיא [זה קשה]: ששנינו, בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין של החנויות ביום טוב כדי לפותחן, מחשש בניה וסתירה בחג, ובית הלל מתירין לא רק לפתוח את התריסים אלא אף להחזיר אותם למקומם, אלמא [מכאן] של גבי שמחת יום טוב שיטת בית שמאי לחומרא [להחמיר] ושיטת בית הלל לקולא [להקל], ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו'.

בשלמא [נניח] כי דברי בית שמאי על דברי בית שמאי לא קשיא [אינם קשים], ואפשר לתרץ: התם [שם] דאיכא [שיש] כבר דקר נעוץ ומוכן מבעוד יום, אבל הכא [כאן] ליכא [אין] דקר נעוץ ובאופן כזה יש לדעתם להחמיר. אלא מדברי בית הלל על דברי בית הלל קשיא [קשה]!

ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה. ומעירים: אי נמי [או גם כן] יכול אתה לומר תירוץ אחר, ולא להזקק לחילוף השיטות: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל הכא [כאן] להתיר להחזיר את התריסים, אלא משום שלדעתם אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ואם כן אין בכך איסור תורה כלל. אבל התם [שם] בשחיטה שאין סיבות מקילות — לא התירו, ואין איפוא סתירה המחייבת היפוך השיטות.

א משנה בית שמאי אומרים: לא יטול גוזלים מן השובך ביום טוב אלא אם כן נענע את אלה שהוא רוצה לקחת מבעוד יום, ובכך הכינם. ובית הלל אומרים: אין צורך שינענע, אלא די שהוא עומד מבעוד יום ואומר: "זה וזה מן הגוזלים אני נוטל".

ב גמרא אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בבריכה ראשונה בזוג הגוזלים הראשון שבקע מן הביצים בחודש הראשון בשנה לזוג יונים, שאותו נוהגים המגדלים כרגיל להשאיר בשובך כדי שיהיו צוות להוריהם ולא השתמשו בהם, שבית שמאי סברי [סבורים]: גזרינן דלמא אתי לאמלוכי [גוזרים אנו לאסור שמא יבוא ביום טוב להמלך] בדעתו לחוס עליהם ויחליט להשאיר אותם במקומם, ונמצא שטלטלם שלא לצורך. אבל לאחר שכבר נענעם ולא חס עליהם, שוב אין לחשוש שמא ביום טוב תשתנה דעתו.

ובית הלל סברי [סבורים]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] ואין חוששים שיתחרט, ולכך די באמירה בלבד. אבל בבריכה שניה, כלומר, בגוזלים שבקעו מן המחזור השני של הביצים, בחודש הבא — דברי הכל בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל" סגיא [די].

ושואלים: ולדעת בית הלל למה ליה למימר [למה לו לומר] "זה וזה אני נוטל"? לימא [שיאמר]: "מכאן, משובך זה, אני נוטל למחר", ולשם מה עליו לפרט איזה גוזלים בדיוק יטול מתוך השובך?

וכי תימא [ואם תאמר] כי בית הלל לית להו [אין להם, אינם מקבלים] את מושג הברירה, כלומר, אין הם מקבלים את ההנחה שלאחר מעשה נתברר למפרע מה היתה דעתו של אדם מתחילה, ולכך, אותם גוזלים שנוטל למחרת, אין אומרים שעליהם היתה דעתו מערב יום טוב, והתנן [והרי שנינו במשנה]: היה המת מונח בבית, ולו (לבית) פתחים הרבה, בין סגורים בין פתוחים — לא רק חלל הבית נטמא (כאהל המת), אלא כל הפתחים כולן טמאים ומטמאים אף את הכלים השוהים בחללם, שהרי עשוי שיוציאו את המת מכל אחד מאותם הפתחים, וכל אחד מהם הוא בכלל הסבירות שיטמא.

נפתח אחד מהן מן הפתחים לאחר שמת, מאחר שודאי יוציאו את המת מפתח זה, הרי רק הוא (אותו פתח) — טמא, וכולן, שאר הפתחים — טהורין. וכן אם חשב לכתחילה להוציאו את המת באחד מהן, או להוציאו בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים (שיש בו מקום כדי להוציא דרכו את המת) הרי מחשבה זו מצלת על כל הפתחים כולן לבל יטמאו, לפי שהדבר ברור שלא יוצא המת דרכם.

ולענין זה, בית שמאי אומרים: והוא שחשב להוציאו משם עד שלא ימות המת, שעדיין לא חלה טומאה על שאר הפתחים, ובית הלל אומרים: אף משימות המת. שמשעה שנתברר הדבר באיזה פתח מוציאים אותו הרי נתברר שאותו פתח הוא העשוי להוציאו. ואם כן רואים שלדעת בית הלל יש ברירה!

את ההוכחה הזו דוחים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על משנה זו, בפירושה על ידי האמוראים, אמר רבה: דברי בית הלל הם רק כדי לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, מאותה שעה בה החליט על הדבר, שאותם כלים שיבואו בחללו מכאן ולהבא — לא יטמאו, אבל הכלים ששהו בחללו קודם לכן — טמאים, ואם כן אין כאן כלל ענין של ברירה למפרע. וכן אמר ר' אושעיא: לטהר את הפתחים מכאן ולהבא. ודיוקו: מכאן ולהבא — אין [כן], למפרע — לא.

רבא אמר: את הסתירה שהעלינו בשיטות בית הלל יש לישב בצורה אחרת. ולעולם במשנה העוסקת בטומאת פתחי בית המת, הכוונה שבית הלל מטהרים את כל הפתחים למפרע, והכא [וכאן] בענין הגוזלים טעם אחר הוא: היינו טעמא [זה הטעם]: דלמא [שמא] מטלטל ושביק [ומניח], מטלטל ושביק [ומניח], עד שימצא את זוג הגוזלים שהוא רוצה בהם, ונמצא קא מטלטל מידי דלא חזי ליה [שמטלטל דבר שאינו ראוי לו] והוא מוקצה.

ומקשים: אם לכך יש לחשוש והא אמרת [והרי כבר אמרת] כי מדובר בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל" סגיא [די לו] והרי יתכן שימצא שטעה ובחר בגוזלים שאינם ראויים ויתחרט! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] נאמרו כשהוא עושה את הבחירה מערב יום טוב, שכיון שיודע שאינו יכול לשנות על פי דין מהחלטתו ביום טוב עצמו, אף אם לא ימצאו אלה שבחר חן בעיניו, ולכך הריהו קובע דעתו בוודאות מה יטול, ואינו בא ליטול אחרים,