א משנה תקרה העשויה נסרים רחבים ארבעה טפחים שאין עליה מעזיבה (ציפוי של טיט ועפר) ר' יהודה אומר: נחלקו בכך בית שמאי ובית הלל, בית שמאי אומרים: מפקפק מנענע את כולם שיהיו כמו שהונחו לשם מצות סוכה ונוטל אחת מבינתים ומניח במקומה סכך כשר. ובית הלל אומרים: אין צורך בשניהם גם יחד, אלא מפקפק, או נוטל אחת מבינתים. ר' מאיר אומר: נוטל אחת מבינתים ואינו מפקפק.

ב גמרא ושואלים: בשלמא [נניח] כי בית הלל, טעמייהו [טעמם] לאסור תיקרה זו שאין עליה מעזיבה, הוא משום "תעשה" ולא מן העשוי. ולכן אי [אם] מפקפק, עביד ליה [עושה הוא בכך] מעשה של תיקון לענין זה, וכן אי [אם] נוטל אחת מבינתים עבד בה [עושה בה] מעשה. אלא בית שמאי, מאי טעמייהו [מה טעמם]? הלא אי [אם] טעמם הוא משום "תעשה" ולא מן העשוי, אם כן בחדא סגי [באחת מאלה די], ואי [אם] משום גזירת תקרה שגוזרים איסור בקירוי זה כדי שלא יבואו לשבת מתחת לתקרת בית רגילה שיש עליה מעזיבה, אם כן בנוטל אחת מבינתים סגי [די]!

ומשיבים: לעולם הטעם הוא משום גזרת תקרה, והכי קאמרי [וכך אמרו], כך יש להבין את דבריהם: אף על פי שמפקפק, אי [אם] נוטל אחת מבינתים, אין [כן], כשר, אי [אם] לא — לא.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה; ר' מאיר אומר: נוטל אחת מבינתים אבל לא יפקפק. ולפי מה שהסברנו, הרי ר' מאיר היינו בית שמאי, שהרי סבור הוא שרק בתיקון זה שיש בו כדי לבטל גזירת תיקרה מותר, כשיטת בית שמאי הדחויה מן ההלכה!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] ר' מאיר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, אלא הסכימו כולם לאסור משום גזירת תיקרה ולשיטתו, דעתו היא אף כבית הלל.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] איפוא במחלוקת זו, שר' מאיר אית ליה [יש לו, מקבל] גזרת תקרה, ור' יהודה לית ליה [אין לו, אינו מקבל] גזרת תקרה. אולם בכך אין הלא כל חידוש, והא אפליגו בה חדא זימנא [והרי נחלקו בכך בשאלה זו עצמה פעם אחת] דתנן [שכן שנינו במשנה]: מסככין בנסרים. אלו דברי ר' יהודה. ור' מאיר אוסר. וכבר הסברנו שהמחלוקת היא אם מקבלים את גזירת תיקרה!

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אינו כן, כי רישא [בראש אותה משנה] שנחלקו בנסרים — בנסרים משופין עסקינן [מוחלקים ומהוקצעים עוסקים אנו] ושם לא משום גזירת תיקרה, אלא משום גזרת כלים נגעו בה. שנחלקו בבעיה אחרת: האם נסרים שנעשה בהם תיקון מסויים נחשבים ככלים ופסולים לשמש כסכך.

ומקשים: ולדעת ר' יהודה אמר רב, שאמר: סככה לסוכה בחיצין זכרים, שסיכך את הסוכה בידות חצים עשויות עץ שהן כקנים חלקים בלבד — הרי זו כשרה, כיון שהם פשוטי כלי עץ, וכלי עץ שאין להם בית קיבול אינם מקבלים טומאה. אולם אם סיככה בחיצין נקבות, בעץ של חיצים כאשר ראש החץ העשוי מתכת נכנס בתוך בית קיבול העשוי בתוך העץ — הרי זו פסולה, ולא גזר חיצים זכרים אטו [משום] חיצים נקבות. הכא נמי [כאן גם כן] לא נגזר נסרים משופין אטו [משום] כלים!

אלא לשיטת רב על כרחך רישא פליגי [בראש, במשנה ראשונה, חלוקים הם] בגזרת תקרה, וסיפא פליגי [ובסוף, במשנתנו חלוקים הם] גם כן בגזרת תקרה. וחזרה השאלה למקומה: ואפליגי בתרתי זימני [ולחלוק בשתי פעמים] למה לי?

ומשיבים: סיפא [בסופה, במשנתנו] יש לפרש כי דברי ר' יהודה היא דקאמר ליה [שאומר הוא] לר' מאיר כך: אמאי קא אסרת [מדוע אוסר אתה] בנסרים — משום גזרת תקרה, אולם האי סברא [סברה זו] לבית שמאי הוא דאית להו [הוא שיש להם], שהרי הם המקבלים את הגזירה הזו, ואילו בית הלל לא גזרי [גזרו] משום תיקרה, ואם כן בטלה אף דעתך! ואמר ר' מאיר במשנתנו: לא כן, אלא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, ואם כן לא שתי מחלוקות הן, אלא המשכה של מחלוקת אחת בלבד.

וממשיכים להקשות: הניחא [זה נוח] לשיטת רב, שאמר: מחלוקת בנסרים, היא בשיש בהן ארבעה טפחים, שר' מאיר מקבל את גזרת תקרה ואילו ר' יהודה לית ליה [אין לו] גזרת תקרה. אלא לשמואל, שאמר כי בשאין בהן ארבעה טפחים מחלוקת, אבל כשיש בהן ארבעה טפחים דברי הכל פסולה, ולשיטתו הכל מודים בגזירת תיקרה, אם כן סיפא במאי פליגי [בסופה של המשנה, המשנה שלנו, במה הם חלוקים]?

ומשיבים: אכן אם בא לסכך בהם מלכתחילה, אף לשיטת ר' יהודה הסוכה פסולה משום גזירת תיקרה, אולם בביטולי [בשאלה מה עושים כדי לבטל] תקרה קיימת העשוייה מנסרים כאלו ולהכשירם כסכך קא מיפלגי [נחלקו]; מר [חכם זה, ר' יהודה] סבר כי בטלה התיקרה בהכי [בכך], בפקפוק בלבד, ומר [וחכם זה, ר' מאיר] סבר כי בהכי [בכך] בפקפוק בלבד לא בטלה וצריך ליטול אחת מבינתים.

ג משנה המקרה סוכתו בשפודין (מוטות של מתכת) או בארוכות המטה, כלומר: במוטות הארוכים שהם חלק ממסגרת המיטה, שמקבלים טומאה, אם יש ריוח ביניהן בין המוטות הללו כמותן לכל אורך הסוכה, ובריוח זה הוא מניח סכך כשר — הרי סוכה זו כשרה. החוטט (העושה חור) בגדיש של התבואה לעשות לו סוכה בתוכו — אינה סוכה.

ד גמרא על סמך משנתנו שואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא במשנתנו זו קושיה חמורה] לדברי רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בנושא זה: פרוץ כעומד, כלומר: מחיצה, גדר, או כל דבר אחר, שפרצותיו (החלק הריק או השבור שבו) הם בדיוק כשיעור החלק הקיים ("העומד") שבו, האם דינו כדבר שלם ויוצר בכך רשות עצמאית (כגון לענין הטלטול במקום זה בשבת), או דינו כפרוץ? רב פפא אמר: מותר, שכל עוד שלא רב הפרוץ על העומד, הרי זה נחשב כולו כעומד. ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אסור עד שיהא העומד מרובה. ולכאורה מלשון משנתנו אפשר להסיק שאם הסכך הכשר שווה בדיוק לשטח השפודים הפסולים עצמם, הרי זה כשר, ובניגוד לדברי רב הונא בנו של רב יהושע!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: מאי [מה פירוש] כמותן — בנכנס ויוצא שהכוונה במשנה היא שאין הרווח שווה ממש, אלא הריווח שבין השיפודים גדול מעט יותר, כדי שיוכל הסכך הכשר להיות נכנס ויוצא בקלות. משמע שרק מפני שהכשר מרובה מעט על הפסול הרי זה כשר.