בצבו נפשיה לקטלא נפיק [ברצון נפשו למות הוא הולך], שמא יטעה בדין ויענש בשל כך, וצבו ביתיה לית הוא עביד [ורצון ביתו אין הוא עושה], שאין הוא משתכר לביתו בשל דין זה, וריקן לביתיה אזיל [וריקם לביתו הוא חוזר], ולואי שתהא ביאה כיציאה. וכי הוי חזי אמבוהא אבתריה [וכאשר היה רואה שורת אנשים הולכת אחריך] לכבודו, אמר: "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע. כגללו לנצח יאבד ראיו יאמרו איו" (איוב כ, ו-ז). לומר: שאדם שהגיע לגדולה, פעמים שגדולה זו סופה נפילה. רב זוטרא, כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא [כאשר היו נושאים אותו על כתפיים בשבת הרגל], שאז היה דורש דרשה גדולה ברבים הוה אמר [היה אומר]: כדי שלא יתגאה בלבו: "כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור" (משלי כז, כד).

ועוד אמרו: "שאת פני רשע לא טוב" (משלי יח, ה), לומר: כי לא טוב להם לרשעים שנושאין להם פנים בעולם הזה ואין נפרעים מהם על עוונותיהם. וכדוגמה לכך: לא טוב לו לאחאב שנשאו לו פנים בעולם הזה, שנאמר: "יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו" (מלכים א' כא, כט), שכן איבד את חלקו לעולם הבא.

ולהיפך — "להטות צדיק במשפט" (משלי יח, ה), לומר: כי טוב להם לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעולם הזה ומקבלים כאן עונש על עוונתיהם. וכדוגמה: טוב לו למשה שלא נשאו לו פנים בעולם הזה, כמו שנאמר: "יען לא האמנתם בי להקדישני" (במדבר כ, יב), ונדייק: הא [הרי] אילו האמנתם בי — עדיין לא הגיע זמנם ליפטר מן העולם.

ועוד אמרו: אשריהם לצדיקים, לא דיין שהן זוכין לעצמן אלא שמזכין זכותם לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. שכמה בנים היו לו לאהרן שבעצם היו ראויין לישרף כנדב ואביהוא, שהרי נאמר "בני אהרן הנותרם" (ויקרא י, טז), משמע שהאחרים רק נותרו מפני זכות אהרן, ואף הם היו ראוים להשרף עם אחיהם, אלא שעמד להם זכות אביהם ונשארו בחיים והם כהני ה' לדורות.

ולעומת זאת: אוי להם לרשעים, לא דיין. שמחייבין עצמן אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. ודוגמא לכך: הרבה בנים היו לו לכנען שראויין היו ליסמך כרבנים מורי הוראה לרבים, מפני גדולתם בתורה, כטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה מפורסם בחכמתו, אלא שחובת אביהן גרמה להן שישארו עבדים.

ועוד: כל המזכה את הרבים — אין חטא בא על ידו, שמשמים מסייעים בידו שלא יבוא לחטא, וכל המחטיא את הרבים — כמעט אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ומסבירים: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן. שנאמר: "כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת" (תהלים טז, י), ולעומת זאת אמרו כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כדי שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם. שנאמר: "אדם עשק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו" (משלי כח, יז). שעל ידי שעשק והחטיא אחרים, אל יהא לו מנוס.

א ושוב באים אנו לפירוש דברי המשנה, נאמר בה: האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ושואלים: למה לי למימר [לומר] במשנה "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" תרי זימני [שתי פעמים]? ומסבירים, שהוא כדברי רב הונא אמר רב. שאמר רב הונא אמר רב: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה — הותרה לו. ותמהים: הותרה לו סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! אלא יש לומר: נעשית לו כהיתר. ולכן החוטא השונה בחטאו קשה לו לפרוש מן החטא.

ב נאמר במשנה כי האומר אחטא ויום הכפורים מכפר — אין יום הכפורים מכפר. ומעירים: לימא מתניתין דלא [האם לומר שמשנתנו זו אינה כשיטת] רבי, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה — יום הכפורים מכפר! ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת רבי היא, אגב שאני [שונה]. כלומר: אף רבי מודה שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שחוטא בהן רק בגלל ידיעתו שיום הכיפורים מכפר.

ג שנינו במשנה: עבירות שבין אדם למקום (לה') — יום הכיפורים מכפר, ושבין אדם לחברו — אינו מכפר. רמי ליה [השליך לו, הראה לו סתירה] רב יוסף בר חבו לר' אבהו: נאמר במשנה שעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, והא כתיב [והרי נאמר]: "אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים" (שמואל א' ב, כה), משמע שעל ידי שהוא מתפלל לה' ומפייסו, יש לו כפרה! ענה לו: מאן [מי זה, מה הפירוש] "אלהים" שאמר הכתוב — הכוונה לדיינא [דיין] ואין הכוונה לקדוש ברוך הוא, ו"פיללו" שנאמר, אינו מלשון תפילה אלא משמעות דין לו.

אמר לו: אי הכי, אימא סיפא [אמור את סוף הפסוק] "ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו" (שמואל א' ב, כה), משמע שתחילת הפסוק מדברת בחטאים שבין אדם לאדם! ענה לו: הכי קאמר [כך אמר]: "אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים" ויבוא לפני בית הדין ויעשה כמצווה עליו — ימחול לו, ו"פיללו" שאמר הכתוב אכן לשון פיוס הוא. "ואם לה' יחטא איש" מי יתפלל בעדו — תשובה ומעשים טובים.

אמר ר' יצחק: כל המקניט (מרגיז) את חבירו, אפילו בדברים בלבד — צריך לפייסו, שנאמר: "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך" (משלי ו, א— ג) וכך יש להבין: אם ממון יש בידך שאתה חייב לו — התר (פתח) לו פסת (כף) יד ותן לו את הממון שאתה חייב לו, ואם לאו שבדברים חטאת לו — הרבה עליו ריעים כלומר, שלח אנשים רבים כשליחיך לבקש ממנו סליחה.

אמר רב חסדא: וצריך לפייסו את מי שהעליב בשלש שורות של שלשה בני אדם, שנאמר: "ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי" (איוב לג, כז). ומפרש את המילה "ישור" שהיא מלשון שורה, וכיון שהפסוק חוזר על הזכרת החטא שלוש פעמים (חטאתי, העויתי, לא שוה לי), הרי זה בא לרמז שיעשה שלוש שורות שבפניהם יבקש סליחה.

אמר ר' יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו (סליחה) מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים שנאמר: "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא" (בראשית נ, יז), והוזכרה לשון בקשה שלוש פעמים (אנא, נא, נא), לומר שיותר מכך אינו צריך לבקש, ובכך צריך הנעלב להתפייס ולמחול לו. ואם מת הנעלב קודם שיכול היה לפייסו — מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו של הנעלב, ואומר בפניהם: "חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני שחבלתי בו".

מסופר: ר' ירמיה הוה ליה מילתא [היה לו דבר] לר' אבא — בהדיה [עליו], שר' אבא הקפיד על שפגע בו ר' ירמיה, אזל איתיב אדשא [הלד ר' ירמיה ישב על מפתן ביתו] של ר' אבא, כדי לבקש ממנו מחילה. בהדי דשדיא אמתיה מיא מטא זרזיפי דמיא ארישא [כששפכה שפחתו של ר' אבא את המים, השופכין, מן הבית הגיעו קילוחי המים על ראשו] של ר' ירמיה שהיה שם. אמר על עצמו: "עשאוני כאשפה" ששופכים עלי את המים המלוכלכים. קרא אנפשיה [וקרא על עצמו] את הפסוק: "מאשפת ירים אביון" (תהלים קיג, ז). שמע ר' אבא מה אירע ונפיק לאפיה [ויצא לקראתו] ואמר ליה [לו]: השתא צריכנא למיפק אדעתך [עכשיו צריך אני לצאת ולפייס אותך] על עלבון זה, שנאמר: "התרפס ורהב רעיך". (משלי ו, ג).

מסופר: ר' זירא כי הוה ליה מילתא בהדיה איניש [כאשר היה לו דבר שהיה מקפיד על אדם] שהעליבו, הוה חליף ותני לקמיה וממציא ליה כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה [היה עובר ושונה לפניו וממציא את עצמו כדי שיוכל אותו אדם לבוא ולהוציא אותו, את הדבר הזה מלבו], כלומר לפייסו. שדאג ר' זירא שיהיא קל לאותו אדם לבקש ממנו סליחה כדי יוכל למחול לו.

מסופר: רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא [היתה לו הקפדה על טבח אחד], לא אתא לקמיה [בא הטבח לפניו] להתנצל. במעלי יומא דכפורי אמר איהו [בערב יום כפור אמר הוא], רב: איזיל אנא לפיוסי ליה [אלך אני לפייס אותו]. פגע ביה [פגש אותו] רב הונא תלמידו, אמר ליה [לו]: להיכא קא אזיל מר [להיכן הולך אדוני], אמר ליה [לו]: הולך אני לפיוסי לפלניא [לפייס את פלוני]. אמר רב הונא: אזיל [הולך] אבא שהוא שמו הפרטי של רב, למיקטל נפשא [להרוג אדם], שודאי לא תהא אחריתו של אותו אדם טובה. אזל וקם עילויה [הלך רב ובא אליו]. הוה יתיב וקא פלי רישא [היה אותו אדם יושב ומבקע ראש] של בהמה, דלי עיניה וחזייה [הרים ההוא את עיניו וראה אותו] אמר ליה [לו]: אבא את [אתה]? זיל, לית לי מילתא בהדך [לך, אין לי דבר לדבר אתך] ולא רצה כלל לדבר עמו. בהדי דקא פלי רישא [באותו זמן שהיה בוקע את הראש] אישתמיט גרמא ומחייה בקועיה וקטליה [נשמטה עצם מעצמות הראש הכתה אותו בצוארו והרגתו] וכך התקיימו דברי רב הונא.

מסופר: רב הוה פסיק סידרא [היה מקריא את הפרשה] קמיה [לפני] רבי. כשהתחיל מושב בית המדרש לאחר שכבר פתח, עייל