ושמואל אמר נאמר דין זה לענין לפקח עליו את הגל. משמע שאם היו רוב גוים בעיר אין מפקחין עליו את הגל, הרי שהולכים בנפשות אחר הרוב! ומשיבים: כי איתמר [כאשר נאמר] דבר זה של שמואל — ארישא איתמר [על ההלכה הראשונה נאמר]. וכך יש להבין: אם רוב גוים — גוי, אמר שמואל: ולענין פקוח נפש אינו כן אלא מצילים אותו מפני הספק.

שנינו שאם היו רוב גוים בעיר — הרי הוא גוי. ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] נאמרו דברים אלו? אמר רב פפא: לענין להאכילו נבילות. כלומר: שאין אנו צריכים לחשוש באותו ילד לכל איסור שהוא ומותר להאכילו אפילו נבילות כגוי. שנינו: אם רוב ישראל — ישראל הוא, ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה]? ומשיבים: להחזיר לו אבידתו שאיבד, שאנו אומרים שודאי ישראל הוא, ומחייבים אפילו יהודי אחר להחזיר לו אבידתו.

שנינו עוד כי מחצה על מחצה — ישראל, ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] נאמר דבר זה? אמר ריש לקיש: לענין הלכות נזקין. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה [אם תאמר שנגח שור שלנו של ישראל ודאי לשור שלו], יש לתמוה: כיצד יכול הוא לתבוע נזיקין כישראל? נייתי ראיה ונשקול [שיביא ראיה ויקח] דמי הנזק, שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה! וכיון שאין לו ראיה — שוב אינו יכול לתבוע.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן [שנגח שור שלו שור שלנו], של ישראל ודאי, שאז פלגא יהיב ליה [חצי הוא נותן לו], שהרי גם אם ישראל הוא צריך לתת, אידך פלגא [חצי השני] שגוי נותן לישראל אם הזיק שורו שור מישראל — אינו נותן, נימא ליה [שיאמר לו] לניזוק: אייתי [הבא] ראיה דלאו [שאין] ישראל אנא [אני] ושקול [וקח], ובכגון זה חובת הראיה מוטלת על הניזק.

א שנינו במשנה כי מי שנפל עליו מפולת וספק אם הוא שם או שאינו שם וכן ספק אם הוא חי או מת וספק אף אם הוא גוי או ישראל — מפקחין עליו את הגל. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] במשנה? ומדוע הביא שלוש דוגמאות שונות להסביר אותו רעיון שיש לחלל את השבת כדי להצילו אף בשעת הספק?

ומסבירים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר] וצריך להבין כאילו היתה שנויה כך: לא מיבעיא [נצרכה] שהיה רק ספק אם הוא שם ספק אינו שם, דאי איתיה [שאם ישנו] שם והוא חי — הוא שמפקחין את הגל, אלא אפילו ספק חי ספק מת — מפקחין. ולא מיבעיא [נצרכה] לומר ספק חי ספק מת, כשברור שישראל הוא — מפקחין, אלא אפילו ספק גוי ספק ישראל — גם אז מפקחין.

ב שנינו במשנה שאם מצאוהו חי מפקחין. ותוהים: מצאוהו חי פשיטא [פשוט] מובן מאליו, שהרי הוא הוא דין פיקוח נפש! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שמותר לחלל עליו את השבת אם יחיה כתוצאה מכך לאורך ימים ושנים, אלא אפילו אם הדבר ברור שלא יחיה לאחר מכן אלא חיי שעה בלבד וימות בקרוב — גם אז מחללים עליו את השבת.

ג שנינו במשנה שאם לאחר שהחלו לפקח את הגל מצאוהו כשהוא מת — יניחוהו. ותוהים: הא נמי פשיטא [הלכה זו גם כן פשוטה], ומה טעם לחלל את השבת עבור המת? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לדעת ר' יהודה בן לקיש. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מצילין את המת מפני הדליקה שאין עוברים על איסורי שבת מפני כבוד מת, אמר ר' יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. ומעירים: אפילו ר' יהודה בן לקיש לא קאמר [אמר] אלא בדליקה, מתוך שאדם בהול על מתו וחושש שמא ישרף מתו בדליקה אי לא שרית ליה [אם לא תתיר לו] להוציאו — אתי לכבויי [יבוא לכבות] ויעבור על איסור תורה חמור. אבל הכא, אי לא שרית ליה [כאן אם לא תתיר לו] לפנות את הגל — מאי אית ליה למעבד [מה יש לו לעשות]? ואין כאן מקום לחשש כלשהו, ואין כבוד הבריות דוחה שבת לענין זה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אדם שהיה קבור מתחת למפולת ונראה כמת, כשמפנים מפולת זו מעליו עד היכן הוא בודק לברר אם בכל זאת עדיין חי הוא? אמרו: עד חוטמו, ואם אין סימן חיים בחוטמו, שאינו נושם — ודאי מת הוא. ויש אומרים: עד לבו, אם ליבו דופק. היו קבורים תחת מפולת זו כמה אנשים ובדק ומצא את העליונים בתוך המפולת כשהם מתים, לא יאמר: ודאי כבר מתו גם התחתונים ואין לחפש עוד. ומעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים.

ומעירים: נימא הני תנאי כי הני תנאי [נאמר שתנאים אלו שנחלקו לענין בדיקת החיים כמחלוקת תנאים אלה] שנחלקו בענין יצירת הוולד ששנויה ברייתא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מהיכן הולד נוצר — מראשו, שנאמר: "ממעי אמי אתה גוזי" (תהלים עא, ו), ואומר: "גזי נזרך והשליכי" (ירמיה ז, כט), לרמז שמן הראש, מקום הנזר, הוא נוצר. אבא שאול אומר: מטיבורו אדם נוצר, ומשלח שרשיו אילך ואילך עד שמגיע לדמות אדם. לכאורה האומר שרוח החיים קובעים לפי בדיקת חוטמו הוא התנא הסובר כי תחילת יצירת הוולד מראשו.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת אבא שאול, עד כאן לא קא אמר אבא שאול התם [שם] אלא לענין יצירה, דכל מידי ממציעתיה מיתצר [שכל דבר מאמצעיתו הוא נוצר], אבל לענין פקוח נפש — אפילו אבא שאול מודי [מודה] דעקר חיותא באפיה [שעיקר החיים באפו] הוא, דכתיב [שנאמר]: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז, כב).

אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, כלומר: שמצאו רגליו תחילה, שאין די לבדוק עד לבו אלא שצריך לבדוק עד חוטמו, אבל ממעלה למטה, כיון דבדק ליה [שבדק לו] עד חוטמו — שוב אינו צריך, דכתיב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז, כב).

מסופר: וכבר היה ר' ישמעאל ור' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ור' ישמעאל בנו של ר' אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן שהיו צעירים מהם והיו נוהגים כדרך תלמידים שאין הולכים בשורה אחת עם רבותיהם. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?

נענה ר' ישמעאל ואמר: נאמר: "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים" (שמות כב, א) ומה זה הגנב שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ויודעים אנו כי שפיכות דמים מטמא את הארץ שנאמר בהורג נפש: "ולא תטמא את הארץ" (במדבר לה, לד) וגורם בכך לשכינה שתסתלק מישראל, שהוסיף שם הכתוב ואמר: "אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך ישראל", משמע, שההורג נפש גורם לסילוק השכינה מישראל, ובכל זאת ניתן להצילו בנפשו, שמותר לבעל הבית לשפוך את דמו כדי להנצל מן הסכנה, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.

נענה ר' עקיבא ואמר: נאמר: "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד). ונדייק: מעם מזבחי שאם הוא כהן ובא לעבוד במזבח — אין ממתינים לו וממיתים אותו, ולא מעל מזבחי, שאם כבר החל בעבודה והוא עובד בשעה זו ממש — אין מורידים אותו מעל המזבח, אלא משלים עבודתו. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו שאין מורידים כהן מעל המזבח, אלא כדי להמית אותו כעונש על רציחה,