למקטליה בדבר הנזרק [להרוג אותו בדבר הנזרק] מרחוק בלבד, כגון חץ, שלא יהרגנו בידים, שאם רוח רעה היא יש להיזהר אף מפני הנגיעה בו.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל. ששנינו: כשהורגין אותו את הכלב השוטה — אין הורגין אותו אלא בדבר הנזרק. ועוד בענין כלב שוטה: דחייף ביה [מי שמתחכך בו] כלב שוטה — מסתכן במחלה, דנכית ליה [מי שהכלב נושך אותו] — מיית [מת]. ושואלים: על זה שאמרנו כי דחייף ביה [מי שמתחכך בו] כלב שוטה — הוא מסתכן, שואלים: מאי תקנתיה [מה תקנתו] לריפוי? ומשיבים: נישלח מאניה ונירהיט [שיפשוט את בגדיו וירוץ]. מסופר: רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע חף ביה חד מינייהו בשוקא [התחכך בו אחד מאלה הכלבים השוטים בשוק], שלחינהו למאניה ורהיט [פשט את בגדיו ורץ]. אמר: קיימתי בעצמי "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב).

על שאמרנו דנכית ליה [מי שנושך אותו] הכלב — מיית [מת], שואלים: מאי תקנתיה [מה תקנתו]? אמר אביי: ניתי משכא דאפא דדיכרא [שיביא עור של צבוע זכר] וניכתוב עליה [ושיכתוב עליו]: אנא פלניא בר פלניתא אמשכא דאפא דיכרא כתיבנא עלך [אני פלוני בן פלונית על עור של צבוע זכר כותב אני עליך] לחש זה: "כנתי כנתי קלירוס". ואמרי לה [ויש אומרים] שצריך לכתוב: "קנדי קנדי קלורוס", וכותב את השם י-ה י-ה ה' צבאות אמן אמן סלה. ונשלחינהו למאניה ולקברינהו בי קברי עד תריסר ירחי שתא [ושיפשוט את בגדיו ויקבור אותם בבית הקברות עד תום שנים עשר חדשי השנה] ונפקינהו ונקלינהו בתנורא [ושיוציאם אחר כך וישרפם בתנור] ונבדרינהו לקטמיה [ושיפזר את אפרו] על פרשת דרכים והנך תריסר ירחי שתא [ואותם שנים עשר חדשי השנה] בהם קבורים בגדיו, כי שתי מיא [כאשר הוא שותה מים] — לא לישתי [ישתה] אלא בגובתא דנחשא [בקנה של נחושת] ולא מן המעין, דילמא חזי בבואה דשידא וליסתכן [כדי שלא יראה את דמותו של השד במים ויסתכן], כי הא [כמו זה] המעשה של אבא בר מרתא שהוא המכונה גם אבא בר מניומי, עבדא ליה אימיה גובתא דדהבא [עשתה לו אמו קנה של זהב] לצורך זה.

א ועוד אמר ר' מתיא בן חרש שהחושש בגרונו נותנים לו סם אפילו בשבת. מסופר: ר' יוחנן חש [היה סובל] ממחלת צפידנא שהיא מחלה הפוגעת בתחילה בשיניים ובחניכיים ולבסוף בבני המעים. אזל גבה דההיא מטרוניתא [הלך לגברת גויה אחת] שהיתה מפורסמת כרופאה, עבדא ליה מלתא [עשתה לו דבר רפואה] חמשא [ביום חמישי] ומעלי שבתא [ובערב שבת]. אמר לה: בשבת מאי [מה אעשה]? אמרה ליה [לו] לא צריכת [אין אתה צריך] לכך. שאל אותה: אי מצטריכנא מאי [אם אצטרך לכך מה] אעשה? אמרה ליה [לו]: אישתבע לי דלא מגלית [השבע לי שאין אתה מגלה] מה היא התרופה, ואז אומר לך ותוכל לעשות בעצמך אם תזדקק לכך, אישתבע [נשבע]: לאלהא דישראל לא מגלינא [לאלהי ישראל אין אני מגלה]. נפק [יצא] ר' יוחנן דרשה בפירקא [דרש בדרשה פומבית] וגילה את סוד התרופה הזו.

ותוהים: והא אישתבע לה [והרי נשבע לה]! ומשיבים: הוא ניסח את השבועה כך: לאלהא דישראל לא מגלינא [לאלהי ישראל אין אני מגלה] ומכאן הא [הרי] לעמו ישראל מגלינא [מגלה אני]. ומקשים: מכל מקום, והא איכא [והרי יש בכך] משום חלול השם שהיא סבורה שאדם גדול כר' יוחנן הפר את שבועתו! ומשיבים: דמגלי לה מעיקרא [שהוא גילה לה מתחילה], שמיד לאחר שנשבע אמר לה ששבועה זו אינה מונעת ממנו מלפרסם ברבים.

ושואלים: מאי עבדא ליה [מה הרפואה שעשתה לו]? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב אמי: מי שאור (מים ששרו בהם שאור) שמן זית, ומלח. רב יימר אמר: שאור גופיה [עצמו], שמן זית, ומלח. רב אשי אמר: תרופה זו היתה משחא דגדפא דאווזא [שומן המיוצר ממוח עצם הכנף של האווז]. אמר אביי: אנא עבדי לכולהו [אני עשיתי את התרופות הללו כולן] ולא איתסאי [התרפאתי ממחלה זו], עד שאמר לי ההוא טייעא [ערבי אחד] מה התרופה לכך: אייתי קשייתא דזיתא דלא מלו תילתא [קח גרעיני זיתים שלא הגיעו לשליש בישולם] וקלינהו בנורא אמרא חדתא [ושרוף אותם באש על מעדר חדש] ואדביק בככי דריה [והדבק אותם בשורת החניכיים]. עבדי הכי ואיתסאי [עשיתי כן והתרפאתי].

ושואלים: ממאי הוה [ממה נעשית] מחלת הצפידנא? מחמימי חמימי דחיטי, ומשיורי כסא דהרסנא [מאכילת פת חמה מדי של חיטים, ומשיירי דגים מטוגנים בשמן]. ומאי סימניה [ומה סימנו] של חולי זה — כד רמי מידי בככיה ואתא דמא מבי דרי [כאשר הוא מכניס משהו בין שיניו ויוצא דם מן החניכיים]. ר' יוחנן כי חש [כאשר היה סובל] ממחלת הצפידנא, עבד הכי בשבתא ואיתסי [עשה כך רפואה זו בשבת והתרפא]. ושואלים: ור' יוחנן היכי עביד הכי [כיצד עשה כך] להתרפא בשבת בדבר שהוא מחלת השיניים בלבד? אמר רב נחמן בר יצחק: שאני [שונה] צפידנא הואיל ומתחיל חולי זה אכן בפה והוא נראה כמחלת שיניים, אולם בסופו של דבר הריהו גומר בבני מעיים והוא מסוכן.

אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: כמאן [כשיטת מי] עשה זאת — כשיטת ר' מתיא בן חרש, שאמר: החושש בפיו — מטילין לו לתוך פיו סם רפואה בשבת. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: כן הוא, אלא שאני אומר בזו האחרונה בלבד, בהטלת סם בפיו בשבת מודים לו חכמים, ולא באחרת. ואם כן לגבי סם בשבת מסכימים חכמים לדעת ר' מתיא בן חרש.

לימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייעת לו] ברייתא זו: מי שאחזו ירקון — מאכילין אותו בשר חמור לרפואה, מי שנשכו כלב שוטה — מאכילין אותו מחצר כבד שלו, והחושש בפיו — מטילין לו סם בשבת, דברי ר' מתיא בן חרש. וחכמים אומרים: באילו אין בהם משום רפואה. ונדייק מן הלשון "באלו" למעוטי מאי [למעט מה]? מאי לאו למעוטי [האם לא הכוונה למעט] ענין זה של סם שחכמים מודים שמותר בשבת?

ודוחים: לא, למעוטי [למעט] רפואה אחרת שאמר ר' מתיא: מקיזין [הקזת] דם לריפוי מחלת הסרונכי, שמותר לעשות כן בשבת. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר. דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: שלשה דברים אמר ר' ישמעאל בר' יוסי ששמע משום (משם) ר' מתיא בן חרש: מקיזין דם לסרונכי בשבת, ומי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו, והחושש בפיו מטילין לו סם בשבת.

וחכמים אומרים: באילו אין בהן משום רפואה. "באילו" למעוטי מאי [למעט את מה]? מאי לאו אתרתי בתרייתא [האם לא היתה הכונה על שני דברים האחרונים] שאין בהם משום רפואה ולמעוטי דרישא [ולמעט את הראשונה] הקזה לסרונכי שהיא רפואה לדעת הכל! ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, כי אפשר לומר: אתרתי דרישא קמייתא [על שתי הראשונות של הברייתא הראשונה], ולמעוטי דסיפא [ולמעט מה שאמר באחרונה] לגבי סם בשבת, שבזו הודו לו.