"זרו רשעים מרחם" (תהלים נח, ד), כלומר: מבטן אמם התברר שהם זרים. ואכן נפק מינה [יצא ממנה] שבתאי אצר פירי [אוצר הפירות], שהיה אוצר הפירות בשנות רעבון כדי להפקיע מחירם ולהרוויח כסף מן העניים.

א שנינו במשנה: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. אמר ר' ינאי: חולה אומר שהוא צריך לאכול, ורופא אומר כי אינו צריך — שומעין לחולה בזה, מאי טעמא [מה הטעם]? משום שנאמר: "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד, י), כלומר: החולה יודע את עוצם הכאב וחולשת הגוף שיש לו ואין הרופא יכול לומר שאינו כפי דבריו. ומקשים: פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי אדם יודע על עצמו יותר מאחר! ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] כי הרופא קים ליה טפי [ברור לו יותר], אם הצורך הוא ממשי או אינו ממשי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת החולה עצמו יודע בסבלו יותר מכל אחר ולו המומחה ביותר.

ולהיפך: רופא אומר שצריך החולה לאכול, והחולה עצמו אומר אינו צריך — שומעין לרופא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — תונבא הוא דנקיט ליה [טשטוש הדעת הוא שתפס אותו], שמחמת המחלה נטשטשה הכרתו, ואין הוא עצמו יודע עד כמה זקוק הוא לאוכל.

תנן [שנינו במשנה]: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. ונדייק מכאן: כי על פי בקיאין — אין [כן], אולם על פי עצמו — לא, ושלא כדברי ר' ינאי! ועוד יש לדייק: על פי בקיאין — אין [כן], על פי בקי אחד — לא, ונאמר שצריכים שני רופאים דווקא, וגם זה שלא כדברי רב ינאי, שלדעתו במקרה שאין דעת החולה עצמו מכריעה, די בדעת בקי אחד!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד, שהחולה אמר לא צריכנא [אינני צריך] ולכן יש צורך לדעת הבקיאין, ושואלים: וליספו ליה [ושיאכילו אותו] על פי בקי אחד, שהרי אמר ר' ינאי שבכגון זה שומעים לרופא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר [שיש רופא אחר אתו האומר] כי לא צריך אדם זה לכך ואז מאכילין אותו על פי בקיאין — על פי שני רופאים האומרים צריך.

ושואלים: אם כן הרי זה פשיטא [פשוט], הלא ספק נפשות הוא, אם צריך או אינו צריך, וספק נפשות להקל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאיכא תרי אחריני בהדיה דאמרי [שיש שני רופאים אחרים אתו עם החולה שאומרים] שהוא לא צריך. ואף על גב [ואף על פי] שאמר רב ספרא: תרי [שני] עדים דינם כמאה ומאה דינם כתרי [כשנים], ששני עדים או יותר הם עדות שלימה, ואין הבדל בין עדות שנים לעדות מספר גדול של אנשים, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין עדות, אבל לענין אומדנא [ההערכה] של דברים — בתר [אחר] מספר הדעות אזלינן [אנו הולכים], ואם מרובים האומדים את הדבר בדרך אחת — נוהגים אנו כדעתם.

אולם, והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא לענין אומדנא דממונא [הערכה של ממון], אבל הכא [כאן] ספק נפשות הוא, וכיון שיש שני רופאים האומרים כן — צריך שיאכל.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של המשנה] שאם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו, מכלל הדברים שומע אתה דרישא [שבראשה של המשנה] הכוונה שהחולה אמר שהוא צריך, ועל כך אמרה המשנה כי על פי בקיאים, הריהו הוא אוכל אבל לא על פי עצמו! ומתרצים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: במה דברים אמורים שאינו אוכל אלא על פי בקיאים — כשאמר לא צריך אני, אבל אם אמר צריך אני, ואין שם בקיאין תרי [שנים] אלא רק חד שאמר כי הוא לא צריך — מאכילין אותו על פי עצמו.

מר בר רב אשי אמר: כל היכא [היכן] דאמר [שאומר] האיש החולה צריך אני, אפילו איכא מאה בקיאים דאמרי [האומרים] כי הוא לא צריך — לדידיה שמעינן [לו אנו שומעין], ומדוע? — שנאמר: "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד, י).

תנן [שנינו במשנה]: אם החולה עצמו אומר כי הוא צריך לאכול ואין שם בקיאין — מאכילין אותו על פי עצמו. ולכאורה אפשר להבין מכאן: טעמא [הטעם דווקא] דליכא [שאין] בקיאין, הא איכא [הרי אם יש] בקיאין — לא ושומעין לבקיאים ולא לו! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: במה דברים אמורים שנוהגים על פי בקיאים — כשאמר "לא צריך אני". אבל אמר "צריך אני", אין שם בקיאין כלל — מאכילין אותו על פי עצמו, שנאמר: "לב יודע מרת נפשו", שכל הבקיאים אינם נחשבים לעומת הרגשתו של החולה.

ב משנה מי שאחזו בולמוס (חולי הגורם לתאוות רעב שאי אפשר לעמוד בפניה והלוקה בו ראייתו נחלשת ומסתכן בנפשו) — מאכילין אותו בכל יום, אף ביום הכיפורים אפילו דברים טמאים — עד שיאורו עיניו והוא סימן שהתאושש. מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו (של הכלב) שהיה נחשב לסגולה למחלה זו, כי לדעת חכמים אין הדבר מועיל כלל. ור' מתיא בן חרש מתיר להאכילו, שלדעתו הדבר מועיל.

ועוד אמר ר' מתיא בן חרש: החושש (הסובל מכאב) בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, אף על פי שאסור להתרפא בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, שכל כאב פנימי קשה לעמוד על טיבו ומידת סכנתו, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.

כיוצא בו: מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם תחת המפולת ספק אינו שם, ספק חי עדיין ספק מת, ספק אם האיש תחת המפולת הוא גוי, ספק ישראל — מפקחין (מפנים) עליו את הגל. כלומר: עושים כל מלאכה להוריד את גל האבנים מעליו. מצאוהו שם לאחר פינוי חלקי של המפולת, אם נמצא שעדיין הוא חי — מפקחין הלאה עד שיוציאוהו, ואם נמצא מת — יניחוהו, שאין מחללים את השבת משום כבוד המת.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מניין היו יודעין שהאירו עיניו — משיבחין בין אוכל טוב לרע, שבתוך הבולמוס כל דבר שנותנים לו הוא אוכל, ואינו מבחין. אמר אביי: ובטעמא [ושיבחין בטעמם של הדברים] ולא בראיה בלבד, שאפילו כשהוא בבולמוס יודע הוא להכיר במראה, אבל אינו מבחין בהבדלי טעם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שאחזו בולמוס וחייבים להאכילו עד שיאורו עיניו — מאכילין אותו הקל הקל, שאם היו צריכים להאכילו דברים אסורים, מקדימים להאכילו מאלה שאיסורם קל יותר, כגון היו להם טבל (תבואה שלא הופרש ממנה מעשר) ונבילה — מאכילין אותו נבילה, שאיסור טבל יש בו מיתה בידי שמים ונבילה בלא תעשה בלבד. טבל ושביעית — מאכילין אותו שביעית, שהטבל הוא במיתה בידי שמים ואילו השביעית אינה אלא במצות עשה.

טבל ותרומה — תנאי [מחלוקת תנאים] היא מה מהם יאכל. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר: מוטב שיאכילוהו תרומה ולא יאכילוהו טבל. אמר רבה: היכא [היכן] שאפשר להאכיל אותו חולין, שיש שם טבל אבל אפשר להפריש ממנו ולתקנו, דכולי עלמא [לדעת הכל] לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה [לא חלוקים שמתקנים לו את הטבל על ידי שמפרישים ממנו מעשרות ומאכילים אותו] ואפילו בשבת שאסורה בה הפרשת תרומות.

כי פליגי [כאשר נחלקו] בדלא [כשאי] אפשר בחולין שאין אפשרות להפריש, מר [חכם זה] סבר כי איסור טבל חמור, ומר [וחכם זה] סבר כי תרומה חמורה יותר. וטעמם; מר סבר [חכם זה] סבר כי טבל חמור, ומדוע? לפי שאסורים הכל לאוכלו, אבל תרומה — חזיא [ראויה היא] לכהן ולכן יש לומר שאיסורה קל יותר. ומר [וחכם זה] סבר כי תרומה חמורה יותר, שהרי אין לה כל היתר לישראל אבל טבל — אפשר לתקוניה [לתקנו] ולכן אף בעודו טבל אין חומרת האיסור שבו גדולה כל כך.