א משנה התינוקות אין מענין אותן למנוע מהם אוכל ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן סמוך לבגרותם לפני שנה ולפני שנתים בתענית חלקית לשעות, בשביל שיהיו רגילין במצות.

ב גמרא על לשון המשנה שואלים:השתא בפני שתים מחנכין להו [אותם] בפני שנה מבעיא [הוצרכה] לומר? ואם כן מיותר לכאורה ביטוי זה במשנה! אמר רב חסדא: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שנאמר כי יש לחנכו שנה טרם בגרותו — המדובר הוא בילד חולה, הא [זה] שאמרנו כי יש לחנכו שנתיים טרם בגרותו — המדובר הוא בילד בריא.

אמר רב הונא: ילד בריא בן שמונה ובן תשע שנים — מחנכין אותו לשעות, שיתענה שעות אחדות. בן עשר ובן אחת עשרה — משלימין את הצום מדרבנן [מדברי חכמים] בן שתים עשרה — משלימין את הצום מדאורייתא [מן התורה] בתינוקת, כלומר: כשמדובר פה בילדה, שהיא מגיעה לבגרות ומחוייבת בכל המצוות בהיותה בת שתים עשרה. ורב נחמן אמר: לענין ילד, כשהוא בן תשע ובן עשר — מחנכין אותן לשעות, בן אחת עשרה ובן שתים עשרה — משלימין מדרבנן [מדברי סופרים], בן שלש עשרה — משלימין מדאורייתא [מן התורה] בתינוק, כלומר, כשמדובר בילד זכר. ור' יוחנן אמר: השלמה דרבנן ליכא [מדברי סופרים אין], שאין משלימים להתענות מדברי חכמים, אלא: בן עשר ובן אחת עשרה — מחנכין אותו לשעות, ובן שתים עשרה — משלימין תעניתם מדאורייתא [מן התורה].

תנן [שנינו במשנתנו]: התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים, כלומר: שנה או שנתיים לפני הסנה הסמוכה לבגרותם. בשלמא [נניח] לשיטת רב הונא ורב נחמן הסוברים כי מגיל שלוש עשרה בילד יש דין השלמה לדברי תורה, ושנה קודם לכן, מגיל אחת עשרה, יש דין השלמה לדברי סופרים — הרי יש לפרש את דברי המשנה כך: שכולה מדברת בענין ילד חולה ולפני שנה ולפני שתים, הכוונה: לפני שנה הסמוכה לאותה שנה בה הוא חייב להשלים כבר לדבריהן של תורה, כלומר: מגיל אחת עשרה, ולפני שתים לאותה שנה, כלומר: מגיל עשר, חייב הוא להשלים לדבריהן של סופרים.

אלא לר' יוחנן הסובר כי אין דין השלמה מדברי סופרים, קשיא [קשה] מה החלוקה לפני שנה לפני שתים? אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: מאי [מה פירוש] שנה או שתים — הכוונה: לא בשנה לפני השנה הסמוכה לבגרותם או בשנתיים הסמוכות לה, אלא הכוונה ממש סמוך לפירקן (לבגרותם), כלומר: מגיל אחת עשרה או שתים עשרה וההבדל בין אלו הצריכים שנה לאלו הצריכים שתיים, הוא במצב בריאותו של הילד, שהבריא צריך שתים והחולה די לו באחד.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנה רבה בר שמואל בברייתא: תינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן שנה (בחולה) או שתים (בבריא) סמוך לפירקן. בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן — ניחא [נוח] הדבר אלא לרב הונא ולרב נחמן שלשיטתם יש צורך בשנה נוספת להשלמה שמדברי סופרים, קשיא [קשה]! אמרי לך רבנן [היו יכולים לומר לך חכמים אלה]: מאי [מהו] חינוך זה נמי דקתני [ששנינו גם כן שם] — כוונתו השלמה שמדברי סופרים ואנו סבורים כי אף לדבריהם, זמן ההשלמה בבריא הוא שנתיים.

ושואלים: ומי קרי [האם קורים] לחינוך השלמה, שהרי חינוך פירושו לכאורה שעושה רק מקצת המצוה, והא תניא [והרי שנינו בברייתא מפורשת]: אי זה חינוך? היה רגיל הילד לאכול בכל יום בשתי שעות לתחילת היום — מאכילין אותו לשלש, כדי שידע מקצת ענין עינוי. ואם רגיל בשלש שעות — מאכילין אותו בארבע. אמר רבא בר עולא: אין זו קושיה, כי תרי חנוכי הוו [שני חינוכים הם], יש חינוך שמחנכים התינוקות הקטנים לאחר קצת את זמן האכילה, ויש חינוך שמרגילין את הילדים הגדולים יותר לצום יום שלם.

ג משנה עוברה (אשה בהריון) שהריחה דבר מאכל ואחזתה תאוה לאוכלו — מאכילין אותה עד שתשיב נפשה, שאם לא כן, הריהי מסתכנת בנפשה. חולה הזקוק לאכול מפני הסכנה — מאכילין אותו על פי בקיאין, כלומר: שני מומחים ברפואה האומרים שהוא זקוק לכך. ואם אין שם בקיאין — מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די, כלומר: עד שיאמר שאיננו זקוק לכך.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר ונתאוותה דווקא לו — תוחבין לה כוש (פלך, מקל דק) ברוטב של אותו דבר ומניחין לה על פיה, אם נתיישבה דעתה בכך — מוטב, ואם לאו, שלא נתיישבה בכך דעתה — מאכילין אותה אותו רוטב (מרק) עצמה של אותו מאכל אסור. אם נתיישבה דעתה בכך — מוטב, ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו של האיסור. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, חוץ מאיסורים הללו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ומבררים: עבודה זרה מנלן [מניין לנו] שחייב למסור נפשו על כך — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אליעזר אומר: נאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה) אם נאמר "ובכל נפשך" למה נאמר "ובכל מאדך" (דברים ו, ה)? ואם נאמר "ובכל מאדך" למה נאמר "בכל נפשך"!

אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר: "ובכל נפשך" — שחייב למסור את נפשו, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר: "ובכל מאדך". הרי שלענין עיקר האמונה שבה מתבטאת אהבת ה', כגון הימנעות מעבודה זרה — חייב אדם למסור את נפשו עליה.

גילוי עריות ושפיכת דמים מנא לן [מניין לנו] שמוסר נפשו עליהם — דתניא [שכן שנינו בברייתא] רבי אומר: נאמר באונס נערה המאורסה: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כב, כו), ויש לתהות: וכי מה ענין למדנו מרוצח לנערה המאורסה? שהרי דין הנערה המאורסה מפורש, ומה חידוש למדים אנו מהשוואתו לדין הרוצח?

אלא: הרי זה דין הרוצח בא לכאורה ללמד על נערה המאורסה, ונמצא למד ממנה. וכך הלימוד: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, שמותר להציל את הנערה אפילו אם יחייב הדבר להרוג לצורך זה את הרודף אחריה — אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, כלומר: להציל את הנרדף על ידי הריגת הרודף. ויש גם לימוד לצד שני: מה רוצח יש בו משום יהרג ואל יעבור, שחייב אדם אף להיהרג ובלבד שלא יהרוג את הנפש — אף נערה המאורסה הרי זו מצוות יהרג ואל יעבור, שחייב אדם למסור עצמו למיתה ובלבד שלא יבוא על הערוה.