שם מושב סמל הקנאה המקנה" (יחזקאל ח, ג), "ויבא אתי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש אחריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש" (יחזקאל ח, טז) ואומרים: ממשמע שנאמר "ופניהם קדמה" איני יודע שאחוריהם אל היכל ה' שהוא במערב? אלא מה תלמוד לומר "אחריהם אל היכל ה'" — הרי זה מלמד ברמז שהיו פורעין (מגלין) עצמם והיו מתריזין (מוציאין רעי) כלפי מטה, כלומר: כלפי שכינה (ושינה בלשונו כדי שלא לאמר לשון מגונה).

אמר לו הקדוש ברוך הוא למיכאל שהוא שר ישראל (ראה דניאל י, כא): מיכאל! סרחה (חטאה) אומתך. אמר לפניו: רבונו של עולם דיו לטובים שבהם, שהרי יש בהם גם אנשים טובים ויתקיים העולם באלה! אמר לו: אני שורף אותם ולטובים שבהם שאינם מוחים ברשעים (תו"י) מיד: "ויאמר אל האיש לבש הבדים ויאמר בא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרבים וזרק על העיר ויבא לעיני" (יחזקאל י, ב). מיד: "וישלח הכרוב את ידו מבינות לכרובים אל האש אשר בינות הכרבים וישא ויתן אל חפני לבש הבדים ויקח ויצא" (יחזקאל י, ז).

אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: אילמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל והיה גבריאל נוטל את הגחלים בעצמו לא נשתיירו משונאיהן של ישראל שריד ופליט ועל ידי צינון זה קטנה הפורענות.

וכתיב [ונאמר]: "והנה האיש לבוש הבדים אשר הקסת במתניו משיב דבר לאמר עשיתי כאשר צויתני" (יחזקאל ט, יא). אמר ר' יוחנן: באותה שעה הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד (המסך) שמעבר לו נמצאים המלאכים הפנימיים, ומחיוהו שיתין פולסי דנורא [והכוהו בשישים שבטים של אש] אמרו ליה [לו]: אי [אם] לא עבדת [עשית] — לא עבדת [עשית] אי עבדת אמאי לא עבדת כדפקדוך [ואם עשית מדוע לא עשית כמו שציווך], אלא שינית? ועוד: דעבדת, לית לך [ואחרי שכבר עשית וכי אין לך], אינך יודע את הכלל: אין משיבין על הקלקלה, כלומר: אין מוסרין דין וחשבון שנתבצעה שליחות של פורענות וקלקלה, אלא אומרים אותו ברמז בלבד.

ואז אייתוה [הביאו] את דוביאל שרא דפרסאי [שר הפרסיים] ואוקמיה בחריקיה [והעמידו אותו במקומו של גבריאל] ושמש עשרים ואחד יום. היינו דכתיב [הוא שנאמר]: "ושר מלכות פרס עמד לנגדי עשרים ואחד יום והנה מיכאל אחד השרים הראשנים בא לעזרני ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס" (דניאל י, יג) וכנגד אותו עשרים ואחד יום יהבו ליה [נתנו לו] לשר הפרסיים עשרין וחד מלכי [עשרים ואחד מלכים] שימלכו להם ופרוותא [ונמלי הים] של משהיג.

אמר שר הפרסיים: כתיבו לי לישראל באכרגא [כתבו עבורי כי יהודים יהיו צריכים לשלם את המיסים]. ואכן כתבו ליה [כתבו לו] כבקשתו. אמר: כתיבו לי רבנן באכרגא [תכתבו לי כי גם החכמים יהיו צריכים לשלם את המיסים] וכתבו ליה [כתבו לו]. בעידנא דבעו למיחתם [בזמן שרצו לחתום] את הדבר, עמד גבריאל מאחורי הפרגוד ואמר כלשון הכתוב: "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא" (תהלים קכז, ב), מאי [מה הפירוש] "כן יתן לידידו שנא" אמר ר' יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה מעיניהן ומחכות לבעליהן שהם משכימי קום ומאחרי שבת לעסוק בתורה וזוכות לעולם הבא, וזה יהיה שכרם שיגבו מהם עוד מיסים? ולא השגיחו עליו, על גבריאל ומאמרו.

אמר לפניו: רבונו של עולם! אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזנים ודניאל איש חמודות בכף שניה לא נמצא מכריע את כולם?! אמר הקדוש ברוך הוא: מי הוא זה שמלמד זכות על בני? אמרו לפניו: רבונו של עולם, גבריאל הוא. אמר להם: יבא ויכנס שוב לפנים מן המחיצה. וזהו שנאמר: "ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב), כלומר: בגללך, בגלל שהזכרתיך זכיתי לבוא פנימה. אמר להו [אמר להם] הקדוש ברוך הוא: ליעול [שיכנס]. אעיילוהו [הכניסוהו].

אתא אשכחיה [בא ומצא] את דוביאל שר הפרסיים דנקט ליה לאיגרתיה בידיה [שהוא מחזיק את כתבו בידו], בעא למרמא מיניה [רצה לתלוש ממנו] את הכתב, בלעה [בלע אותו] דוביאל. איכא דאמרי מיכתב הוה כתיבא מיחתם לא הוי חתמא [יש אומרים שהכתב כתוב היה ולא היה חתום], איכא דאמרי אף מיחתם נמי הוה חתמא [יש אומרים גם כן חתום היה], אולם כדבלעיה מחיק לה מיניה [כשנבלע נמחק ממנו]. ומעירים: היינו דבמלכותא דפרס [וזהו שבמלכות פרס], איכא דיהיב כרגא ואיכא דלא יהיב כרגא [יש מי שנותן, משלם מיסים ויש מי שאינו נותן, משלם מיסים], שהגזירה לא נגמרה בשלימות. ועוד נאמר שם: "ואני יוצא והנה שר יון בא" (דניאל י, כ) עוי עוי [צווח וצווח] גבריאל שלא ישלטו מלכי יוון על ישראל וליכא דאשגח ביה [ולא היה מי שישגיח בו].

א ומכאן חוזרים אנו שוב לפירוש ענין ראשון, שמניעת רחיצה קרויה עינוי. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] רחיצה דאיקרי ענוי מנא לן [שקרויה עינוי מנין לנו] — מכאן, דכתיב [שנאמר]: "ולאביתר הכהן אמר המלך ענתת לך על שדיך כי איש מות אתה וביום הזה לא אמיתך כי נשאת את ארון ה' אלהים לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי" (מלכים א' ב, כו). וכתיב ביה [ונאמר בו] בדוד: "כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר" (שמואל ב' יז, כט). והנה רעב פירושו מחוסר אכילת לחם, וצמא — ממים, עיף ממאי [ממה] לאו [האם לא] מרחיצה? שהרי מהשוואת הכתובים נראה שהוא עינוי! ומקשים: ודילמא [ושמא] הכוונה היא עייף — מנעילת הסנדל?

אלא יש למצוא מקור אחר. אמר ר' יצחק: מהכא [מכאן] נלמד "מים קרים על נפש עיפה" (משלי כה, כה) משמע שעייף פירושו זה שלא רחץ. ושואלים: ודילמא [ושמא הכוונה היא לעינוי] משתיה? ודוחים: מי כתיב [האם נאמר]: "מים קרים בנפש עיפה", שמשמעותו שבא לתוכו, כשתיה? הרי "על נפש עיפה כתיב" [נאמר], משמע שהוא לשון רחיצה.

ומבררים עוד: ונעילת הסנדל מנא לן [מניין לנו] שמניעתה קרויה עינוי? דכתיב [שנאמר]: "ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה וראש לו חפוי והוא הלך יחף" (שמואל ב' טו, ל), יחף ממאי [ממה], כלומר: מה הפירוש "יחף", לאו [האם לא] מנעילת הסנדל? והרי אמרנו שכל אלה נקראו עינוי. ודוחים: לא, ודילמא [ושמא] הכוונה לכך שהוא יחף מסוסיא ומרטקא [מסוס ושוט], שאף שאכן הוא נעול מנעלים, אולם מאחר ואין לו סוס ושוט, לגבי מלך נחשב הדבר כאילו הוא הולך יחף.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא [מכאן] נלמד הדבר, שנאמר: "לך ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלץ מעל רגלך" (ישעיה כ, ב) וכתיב [ונאמר]: "ויעש כן הלך ערום ויחף" (ישעיה כ, ב). יחף ממאי [ממה] לאו [האם לא] מנעילת הסנדל? ומשיבים: ואימא [ואמור] ש"יחף" פירושו שהלך במנעלים המטולאים בטלאים? דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שאין להבין את הדברים כמשמען ממש, אם כן "ערום" שנאמר שם, וכי כונתו ערום ממש? אלא ודאי הכוונה שהלך בבגדים בלויים, הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה שהלך במנעלים המטולאים.

אלא חייבים למצוא מקור אחר. אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא [מכאן], נאמר: "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" (ירמיה ב, כה) ופירשוהו: מנעי עצמך מן החטא כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף, מנעי לשונך מדברים בטלים — כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה, ואם כן למדנו שההולך יחף קרוי מתענה.

ועוד לבירור הלכה. מניעת תשמיש המטה דאיקרי [שנקרא] ענוי מנא לן [מניין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "אם תענה את בנתי ואם תקח נשים על בנותי" (בראשית לא, נ).