תלמוד לומר: "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקודש" (שמות כט, ל) — דווקא מי שראוי לבא אל אהל מועד, שהוא הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים — הוא בלבד מוריש גדולתו לבניו. ואם איתא [ואם יש] מקום להנחה שכהן משוח מלחמה אף הוא משמש בשמונה בגדים מיחזא חזי [הרי ראוי אף הוא] ליכנס לפנים!

אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: כל שעיקר משיחתו היא כדי להכנס לאהל מועד לצורך עבודה, יצא זה שעיקר משיחתו לצורך המלחמה.

מיתיבי [מקשים] הלא שנינו בברייתא: כהן משוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה בגדים ככהן הדיוט, ולא בשמונה ככהן גדול.

אמר ליה [לו] אביי: מכאן אין להביא ראיה, שכן על דין זה גופו יש לתמוה, שהרי אלא כזר משוית ליה [עושה אתה אותו], שאם אינו לא כהן גדול ולא כהן הדיוט, נמצא שאינו כהן כלל! אלא הטעם אחר הוא: ככהן גדול אינו משמש — משום איבה, שלא תהא איבה בין שני אנשים הלבושים בבגדי כהונה גדולה לפיכך תיקנו שלא יעבוד במקדש, ואילו בארבעה בגדים ככהן הדיוט אינו משמש, משום הכלל: מעלין בקדש ולא מורידין. וכיון שזכה להיות ככהן גדול — שוב אינו יכול לשמש ככהן הדיוט.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אבא לרבא: והאי תנא [והרי יש תנא זה] דלית ליה [שאין לו], שאינו מקבל את הנימוק של איבה, ואף לדבריו כהן משוח מלחמה לא קא [אינו] משמש בשמונה בגדים.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה הן הדברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט? פר כהן משיח ופר הבא על כל המצות שכהן גדול מביא על שגגתו בדבר שעל זדונו חייב כרת, ופר יום הכפורים, ועשירית האיפה שכהן גדול מביא בכל יום.

וכן, הכהן הגדול לא פורע (מגדל פרע שער ראשו) לאות אבל, ולא פורם בגדו כאחרים בשעת אבילות, אבל פורם הוא הכהן הגדול את בגדיו מלמטה, במקום שאינו ניכר, וההדיוט פורם מלמעלה. ואין מטמא הכהן הגדול לקרוביו, אבל ההדיוט מותר להטמא לקרובים. ומצווה הכהן הגדול בבואו לשאת אשה, על נשיאת הבתולה דווקא, ולא בעולה, ומוזהר באיסור לא תעשה שלא לשאת את האלמנה, ומחזיר במותו את הרוצח בשגגה מעיר המקלט,

ומקריב אונן ביום האבילות הראשון, אבל אינו אוכל בקדשים באותו יום ואינו חולק באותו יום בקדשים, ונוטל הכהן הגדול חלק בראש מכל קרבן שירצה ואף מקריב חלק בראש בכל קרבן שירצה. ומשמש בשמנה כלים (בגדים) ופטור על טומאת מקדש וקדשיו, וכל עבודות יום הכפורים אינן כשירות אלא בו.

וכולן, כל המצוות השייכות בכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, נוהגות אף בכהן גדול מרובה בגדים, כגון בימי בית שני שלא היה עוד שמן המשחה, ונתמנה כהן גדול על ידי לבישת שמונה בגדים בלבד, חוץ מפר הבא על כל המצות שהמרובה בבגדים אינו מביא,

וכולן נוהגות במשוח שעבר, כלומר: מי שמילא את מקום הכהן הגדול בהיותו בעל מום וכדומה ולכשעבר המום חזר הכהן הראשון לגדולתו וירד ממנה ממלא מקומו, חוץ מהקרבת פר יום הכפורים ועשירית האיפה בכל יום.

וכולן אין נוהגות במשוח מלחמה חוץ מחמשה דברים האמורין במפורש בפרשה של כהן גדול: שאינו פורע, ולא פורם, ולא מטמא לקרוביו, ומצווה על הבתולה, ומוזהר על האלמנה, ומחזיר את הרוצח, כדברי ר' יהודה במסכת מכות (יא, א), וחכמים אומרים: כהן משוח מלחמה אינו מחזיר את הרוצח. ונמצאנו למדים שתנא זה סבור שיכול להיות במקדש משוח שעבר ושיהיו בו דיני כהונה גדולה, הרי שאינו חושש משום איבה, ובכל זאת מחלק בין כהן גדול ומשוח מלחמה!

ודוחים: אין כאן ראיה, כי מדובר כאן באופן כי לית ליה [כאשר אין לו] איבה — הרי זה בדכוותיה [בדומה לו], שמשוח שעבר הוא בדרגתו של כהן גדול ולכן אינו מקנא בו כל כך, אבל בדזוטר מיניה אית ליה [במי שהוא קטן ממנו כגון משוח מלחמה יש לו איבה] אם ילבש כלבושו.

מסופר: יתיב [ישב] ר' אבהו וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של רב דימי, שבגדים שמשמש בהם כהן גדול, משמש בהם גם כהן משוח מלחמה, משמיה [משמו] של ר' יוחנן בפני חכמי ישראל. אהדרינהו [החזירו] ר' אמי ור' אסי לאפייהו [את פניהם], להראות שאין דעתם נוחה מן הדברים. איכא דאמרי [יש אומרים] שלא כך היה המעשה, אלא ר' חייא בר אבא הוא שאמרה, ואהדרינהו [והחזירו] ר' אמי ור' אסי לאפייהו [את פניהם].

מתקיף לה [מקשה עליה] על הגירסה האחרונה זו רב פפא: בשלמא [נניח] אם אומר אתה כי ר' אבהו אמר זאת, מובן כי משום יקרא דבי [כבודו של בית] הקיסר, שר' אבהו היה קרוב למלכות (חגיגה יד, א), לא אמרו לו במפורש שאין דעתם נוחה מדבריו, אלא לר' חייא בר אבא — נימרו ליה מימר [שיאמרו לו במפורש] כי לא אמר ר' יוחנן הכי [כך], ואם כן אין גירסה זו מסתברת.

כי אתא [כאשר בא] רבין, אמר: נשאל איתמר [נאמר] שלא אמרו שכהן משוח מלחמה משמש בשמונה בגדים ככהן גדול, אלא שבשמונת הבגדים בהם משמש הכהן הגדול, שאלת כהן משוח מלחמה באורים ותומים אף היא אינה נעשית אלא בשמונה בגדים הללו. ואכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: בגדים שכהן גדול משמש בהן — כהן משוח מלחמה נשאל בהן.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד שואלין באורים ותומים? השואל (כגון: מלך או אב בית דין) עומד ופניו כלפי הכהן הנשאל, והנשאל עומד ופניו כלפי שכינה, כלומר: כלפי האורים ותומים שבתוכם מצוי שם המפורש.

השואל אומר בשאלתו כגון: "ארדף אחרי הגדוד הזה" (שמואל א' ל, ח) והנשאל עונה לו כפי התשובה שקיבל ואומר כגון: "כה אמר ה' עלה והצלח". ר' יהודה אומר אין צריך לומר לשון "כה אמר ה'" אלא די במה שיאמר "עלה והצלח". כי ברור שהוא אומר בדיוק מה שנאמר לו.

אין שואלין בקול רם, שנאמר: "ושאל לו במשפט האורים" (במדבר כז, כא), משמע "לו" — לבדו. ולא מהרהר את שאלתו בלבו אלא יוציאנה בשפתיו, שנאמר: "ושאל לו במשפט האורים לפני ה'" (במדבר כז, כא) ומיד לאחריו נאמר: "ועל פיו..." (במדבר כז, כא). אלא כיצד שואל — כדרך שאמרה חנה בתפלתה, שנאמר: "וחנה היא מדברת על לבה" (שמואל א' א, יג), כלומר: דיבור בקול שקט שאין אחר שומעו.

אין שואלין שני דברים כאחד (בבת אחת), אלא ישאל דבר אחד ולאחר שישיבו לו ישאל בשנית. ואם שאל שני דברים כאחד — אין מחזירין לו בתשובה אלא דבר אחד, ואין מחזירין לו אלא על הדבר הראשון ששאל. שנאמר: ששאל דוד שתי שאלות כאחת: "היסגרני בעלי קעילה בידו, הירד שאול ויאמר ה' ירד" (שמואל א' כג, יא). ותוהים: והא אמרת שאין מחזירין לזה השואל שתים כאחת אלא על הדבר הראשון ששאל, וכהוכחה לדבר מביא אתה ראיה דווקא ממעשה זה שבו נענה דווקא על שאלתו השניה ולא על הראשונה! ומשיבים: דוד שאל